תוספות יום טוב על משנה בבא קמא · פרק 9 · משנה 5

שוה פרוטה. בסיפרא פרשת ויקרא לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה. ועיין במשנה ז' פ"ד דב"מ:

שוה פרוטה ונשבע לו. לדברי הר"ב בפירוש משנה ז' פ"ד דב"מ דעל כפירת פרוטה נשבעין אתי שפיר. אבל לפי דבריו בר"פ ו' דשבועות כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא אין נשבעין על כפירה פחותה משתי כסף. פירשו התוספות דע"י ב"ד אין נשבעין. והכא בנשבע ע"י עצמו:

יוליכנו אחריו אפילו למדי. כתב הר"ב דגבי נשבע על שקר כתיב לאשר הוא לו יתננו. [ועיין בפירוש הר"ב במשנה ז' פ"ד דב"מ] ומסיים נ"י דכתיב ביום אשמתו דמשמע שנשבע לשקר ומביא אשמו. ע"כ. והרמב"ם בפ"ז מהלכות גזילה נתן טעם לדבר מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו. [ע"כ]. ולדבריו באינו נשבע אפילו להודיע אין צריך. אבל הטור כתב סימן שס"ג שצריך שיודיענו לומר לו כך וכך גזלתיך בא וקח ממני:

לא יתן לא לבנו. פירש הר"ב של נגזל. ומסיים רש"י להוליכו שאם יאנסוהו חייב להחזיר ולא הוי השבה וכו':

ולא לשלוחו. עיין בפירוש הר"ב משנה ג' פ"חדב"מ. דפלוגתא דשליח שעשאו בעדים שייכא נמי הכא וכדאיתא בהדיא בגמרא:

אבל נותן לשליח ב"ד. כתב הר"ב תקנה הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים וכו' [*וכן פירש"י] וכתבו התוספות משמע מתוך פירושו דנותנו לשליח ב"ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל. ואין נראה דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח ב"ד הוה ליה למימר אם יש ב"ד שם נותן לב"ד. ועוד הקשו ומסקי דנראה דמתניתין איירי לענין אחריות הדרך דמפטר כשיתן לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד וא"צ לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל. כיון שקבלו שליח ב"ד. אבל בתקנתא לא איירי מתניתין כלל ע"כ. וכדבריהם פירש הרמב"ם:

ואם מת יחזיר ליורשיו. נראה דאתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי. אי נמי אתא למימר דאין חילוק בין שהנגזל הוא קיים. בין שהוא מת לענין קרן וחומש ואשם. כי היכי דיש חלוק [בגזלן] בין הוא לבניו. דבניו אין משלמין חומש על גזל אביהם [כגון שגזל אביו והבן יודע וכפר הבן ונשבע. ואח"כ הודה. ובשאין הגזילה קיימת כדאי' בגמרא] קמשמע לן דלענין נגזל אין חילוק. תוספות: