משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 3 · משנה 7

התוקע לתוך הבור – המצווה היא לשמוע קול שופר, לכן אם שמע את תהודת הקול בלבד לא יצא ידי חובה; אם התוקע תקע בבור – לא שמעו אלו שמחוץ לבור את קול השופר עצמו, אלא הד ממנו. הבבלי מוסיף שמי שהיה בבור עצמו יצא ידי חובה, שכן הוא שומע את השופר עצמו (בבלי, כז ע"ב). המשנה עשויה לדבר על מקרה חריג, אך הרקע הוא שגרתי. בתקופה התנאית הקדומה היה מקובל שכל אחד תקע לעצמו, ללא קשר לתפילת הציבור, והמיוחד כאן הוא בתקיעה לתוך החבית הגדולה או הבור שמטרתה להגביר תהודה⁴⁴ראו על כך במבוא למסכת ובפירושנו להלן, פ"ד מ"ט. .

או לתוך החדות⁴⁵כך ב- ת, ג, מא, מנ, מפ, מדלק, מרא, מרש. ביתר עדי הנוסח "הדות", ב- מדק "החודת" וב- כ "הדוד". – החדות, ההדות או הדות נזכר במקורות רבים. הבבלי פירש שבור הוא כמו דות, והסתייע מברייתא: "דתניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין" (בבלי, בבא בתרא סד ע"א)⁴⁶המאירי פירש שהדות חפור ובנוי, הווה אומר שהבור נחפר באדמה ונבנו לו קירות. בארץ ישראל ההררית בדרך כלל בורות נחצבים ולא נחפרים, אך כמובן באזורי המישור ניתן עד היום למצוא בארות ובורות שנחפרו ונבנו להם קירות. . כלומר שניהם מונחים לשטח חפור, אלא שהבור חצוב והדות בנוי. ממקורות ארץ ישראל משמע שהדות לא שימש כלל לאיגום מים. הוא מופיע יחד עם חורי הבית העליונים כמקום שיש לבדוק בו חמץ: "חורי הבית העליונים והתחתונים היציע והדות וגג הבית..."⁴⁷תוס', פסחים פ"א ה"ג, וראו פירושנו לפסחים פ"א מ"א. . אם כן, הדות או ההדות שייך למערכת הכוכים שבבית, אך לא שימש לאיגום אלא לאכסון אוכל, וצריך לבדקו לפני פסח שמא יש בו חמץ. הדות מופיע כמקום להניח בו חבית: "אומר אדם לחבירו הלויני חבית של יין עד... שאפתח את הדות. היתה לו חבית בתוך הדות ונפתחה הדות ונפלה ונשברה..." (תוס', בבא מציעא פ"ו ה"י). אם כן הדות הוא כוך בקיר, מעין ארון קיר. פעולה רגילה של שכיר היא "עולה לעלייה ויורד לדות" (תוס', תרומות פ"י ה"ט), ומכאן שלעתים הדות בקיר ועתים זהו מעין מרתף קטן⁴⁸ראו עוד אליצור, חדות; פרדימן, חדות; אליצור, תגובה; ספראי, הקהילה, עמ' 209. (איור 76). הרמב"ם פירש שהדות "הוא מקום גבוה על ארץ מוקף כתלים", ונראה שהיה ער לכלל המקורות וניסה בדרך זו ליישב ביניהם⁴⁹ר' נתן אב הישיבה פירש "כצאמה", ואין הביטוי עוזר לנו להבנת המתקן. .

בתוספתא טהרות (פ"ח ה"א, עמ' 668) נזכרים "הרוין" ככוך עליון בבית, וייתכן שזה שיבוש של חרוין-חדויין-חדות, ואם כן מקור זה מצטרף לראיות שהחדות הוא כוך עליון בבית.

או לתוך הפיתם – פיתם, פיתס או פיטס הוא מונח יווני לכד חרס גדול⁵⁰במשמעות זו הוא משמש בבבלי, ביצה טו ע"א. במיוחד (איור 78). הפיטס היה גדול דיו להכיל אדם שלם, ושימש לאגירה. הגאונים אומרים שהיה לו פה גדול, והדבר מתאים למשנתנו⁵¹אוצר הגאונים לביצה טו ע"ב. . מי שתקע בתוכו זכה להד חזק שעיוות את הקול המקורי. לעתים קרובות היה בונה הבית מכין בור קטן בקרקעית הבניין ויוצק לתוכו כלי חרס גדול, כך שהכלי הפך מחובר לקרקע ואי אפשר היה להוציאו מהבור. ייתכן שלפיטס מעין זה המשנה מתכוונת⁵²ראו בראנד, כלי חרס, עמ' תמז-תנג. . הר"ן והמאירי פירשו, בשם רב האי גאון, שבזמן גזרות הדת תקעו לתוך הפיטס כדי להצניע את הקול⁵³וכן אוצר הגאונים לכח ע"א (עמ' 47 ועמ' 101). . היו גם שהוסיפו שהשומעים היו עם התוקע בפיטס או בבור. ברם, דומה שאין צורך בפירוש זה; המשנה אינה עוסקת רק בשאלות רֵאליות. אכן אין טעם לתקוע בתוך בור, דות או פיטס, אך המשנה רוצה לברר את הדין העקרוני, גם אם השאלה אינה מציאותית.

אם קול שופר – עצמו שמע יצא – ידי חובה ואם קול הברה – הד הקול שמע לא יצא – ידי חובה.

וכן – יש נוסחאות שמילה זו חסרה בהן⁵⁴א, ל, מ, גק, דפס, מג, מפי. , ואכן אין כל דמיון בין השומע שופר מבור לבין השאלות שיידונו בהמשך. בירושלמי מובאת ברייתא שבה המילה "וכן" מופיעה; אפשטיין מסיק מכאן כי היא לא הופיעה במשנה, והמינוח "וכן" הוא רק בנוסחאות בבל⁵⁵אפשטיין, מבוא, עמ' 1046. . ברם העובדה שהמילה משובצת בברייתא אינה מוכיחה כי לא הייתה במשנה. יתר על כן, ניתן לראות בכך עדות לתפיסתו של האמורא הארץ-ישראלי כי שתי ההלכות דומות. לפיכך יש לפרש שהמונח "וכן" בא ללמד על הדמיון החיצוני בין חלקי המשנה: בשניהם מדובר על כך שמי ששמע קול שופר שלא בצורה המוסכמת והמסודרת לא יצא ידי חובה. ה"וכן" מתייחס אפוא בעיקר למסקנה ההלכתית, ולא לדמיון בין שני החלקים. ייתכן גם שהמילה "וכן" באה רק להדגשה, כמו שאנו אומרים בתפילת החגים "ובכן תן פחדך...", ואין "ובכן" אלא להדגשה.

מי שהיה עובר אחר בית הכנסת – ושמע קול שופר בלי להתכוון לצאת ידי חובה, או שהיה סמוך ביתו לבית הכנסת שמע קול שופר או קול מגילה אם כיוון לבו יצא ואם לאו לא יצא – ידי חובה. כלל גדול בהלכה הוא שהעושה מצווה צריך "לכוון", כלומר לשמוע ולומר את הדברים לשם יציאת חובה, ולכן מי שקרא "שמע" כקורא בתורה, או מי ששמע מגילה שלא לשם מצווה – לא יצא ידי חובה⁵⁶ראו פירושנו למגילה פ"ב מ"ב; ברכות פ"ב מ"א ומקורות רבים נוספים. . מי שנמצא בבית הכנסת חזקה עליו שהתכוון למצווה, שהרי לשם כך בא למקום. אך העובר לא התכוון, ומכאן שאם התכוון יצא אף הוא ידי חובה. הנחת היסוד הסמויה היא שאין השומע צריך לברך על המצווה, שהרי אם צריך לברך יהיה ההבדל תלוי בשאלת הברכה: אם בירך יצא ידי חובה, ואם לאו לא יצא ידי חובתו. בפירושנו למשנת פסחים אמרנו שברכה על המצוות הונהגה רק בסוף תקופת התנאים, ומשנתנו עדיין אינה מכירה בה כנוהג מחייב או כהלכה⁵⁷ראו פירושנו למשנה האחרונה במסכת פסחים. .

יש המפרשים⁵⁸כך המאירי, הרמב"ם ואחרים. שהכוונה היא לצאת ידי חובה בתקיעת התוקע, והתוקע צריך להתכוון להוציא בתקיעתו כל אחד ואחד. פירוש זה מעניק למונח "כוונה" משמעות נרחבת מזו שיש לו במקורות התנאיים.

אף על פי שזה שמע וזה שמע – אף שהמעשה הוא אותו מעשה, זה כיוון לבו – ולכן יצא ידי חובה, וזה לא כיוון – את לבו ולא יצא ידי חובה. בתקופות מאוחרות העניקו להלכה זו משמעות נוספת ומחודשת. לכל מצווה צורפו "כוונות", כלומר רעיונות או מילים שאינם חלק מהמצווה. הצורך לכוון התפרש כחובה לחשוב מחשבות נשגבות אלו, או לומר אותן. כאמור, אין זו כוונת המשנה.

בתלמוד הבבלי (כט ע"א) נאמר שמשנתנו היא משנת רבי יוסי האומר "במה דברים אמורים בשליח צבור, אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע"⁵⁹ראו עוד פ"ד מ"ח. .