רש״ש על משנה כלים · פרק 2 · משנה 1

במשנה. וכלי זכוכית. בתוס' שבת (טז) ד"ה אלא מעתה משמע דלתירוצא דר"א שם הואיל ונראה תוכו כברו. מיטמאין ג"כ מאויר. ואינו כן דעת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהל' כלים ה"ה ע"ש. וכמ"ק במשנה דחולין (כ"ד ב) טהור בכה"כ טמא בכ"ח:

ברע"ב ד"ה כלי עץ כו' ובכ"ח כו' והרי יש לו תוך אעפ"י שאין לו בית קבול (ברמב"ם וכ"ח ג"כ לא יטמא עד שיהיה בו ב"ק). הנה התחכם הרע"ב לתת חילוק ביניהם ואמר דבכ"ח טמא ביש להם תוך אפי' אין להם ב"ק. אבל דבריו מסותרים מכמה משניות. ואזכיר מן הבא בזכרוני. (א) במשנה הסמוכה כשאינו מקבל כדי סיכת קטן טהור. (וזה יש לדחות די"ל דטעמא משום דאינו חשוב כלי כלל). (ב) לקמן במ"ג מטהרינן כבכב וטפי וחבית של שייטין. והרי יש להן תוך וע"ש בתוי"ט ד"ה אע"פ בשם הרמב"ם. (ג) במ"ד משפך של ב"ב טהור. ובסמוך על ומיטמאין מאחוריהן הוצרך הרע"ב עצמו לומר ופעמים כופין כו' ומשתמשין בב"ק כו'. ומה שהביא התוי"ט מהתוספתא. אין לה ענין לכאן דהתם הוא לטעמא מדוע מטמאים חכמים כשהיא מקבלת על דופנותיה. ואדרבה דהרי חזינן דקבלה מיהא בעינן באיזה ענין שיהי':

בתו"ח ד"ה פשוטיהן. ונ"מ בזה"ז ג"כ (ר"ל בין כלים המקבלין טומאה לשאינן מקבלין טומאה) לפסול המקוה שנמשך ע"י כלים. הנה לענין שאיבה מבואר ברפ"ד דמקואות דאף כלי גללים כו' דל"מ טומאה כלל פוסלין בה. ואולי כוונתו לענין הא דבעינן הווייתן ע"י טהרה ע"ש פ"ה מ"ה ובתוי"ט. אולם מש"כ עוד לטהרת ידים. הרי שנינו בפ"א דידים מ"ב בכל הכלים נותנים לידים אפי' בכלי גללים כו':