ברטנורא על משנה נדה · פרק 6 · משנה 11

תינוקת שהביאה שתי שערות. לאחר שתים עשרה שנה ויום אחד:

וחולצת או מתיבמת. אע״ג דתנא חייבת בכל מצות האמורות בתורה, איצטריך למתני חולצת או מתיבמת, דמהו דתימא איש כתיב בפרשה (דברים כ״ה), ואם לא יחפוץ האיש, הלכך קטן לא חליץ. אבל אשה דלא כתיב בפרשה אלא יבמתו, בין גדולה בין קטנה חולצת או מתיבמת, קמ״ל דאי אייתיאת שתי שערות, אין. אי לא, לא. מאי טעמא, דמקשינן אשה לאיש:

וכן התינוק שהביא שתי שערות. לאחר שלש עשרה שנה ויום אחד. וקמי שתים עשרה לנקבה ושלש עשרה לזכר, אינו סימן אלא שומא:

וראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון. אבל קודם שיביא שתי שערות עונשים הוא. ולאחר שהקיף זקן התחתון, ראוי להוליד, ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב:

התחתון ולא העליון. כלומר, באיזו הקפת זקן אמרו, בתחתון של מטה, ולא בעליון:

עד שירבה השחור. שישחיר אותו מקום שערות הרבה. ופסק הלכה, שהבת ממאנת עד שתהא בת שתים עשרה שנה ויום אחד. ולאחר זמן זה, אם הביאה סימנים, אינה יכולה למאן. ואם לא הביאה סימנים, ממאנת והולכת ואפילו עד שתהא בת עשרים שנה ויראו בה סימני אילונית. והני מילי, כשלא בא עליה לאחר שהיו לה שתים עשרה שנה ויום אחד. אבל אם בא עליה לאחר זמן זה, שוב אינה יכולה למאן. ואע״פ שלא נראו בה סימנים, חיישינן שמא הביאה שתי שערות ונשרו: