רש״ש על משנה נדרים · פרק 4 · משנה 3

במשנה אבל לא ילמדנו מקרא (היינו במקום שנוטלין עליה שכר כדאוקמיה שמואל בגמרא) אבל מלמד הוא את בניו מקרא (ואת בנותיו ליתא בגי' הרא"ש בפסקיו ובהל' הרי"ף והרמב"ן ולקמן בגמרא (לז) וכ"נ להדיא בפי' הרא"ש שם ד"ה בנות וכ"מ שם (ע"ב) בהר"ן ד"ה גדול ועתוי"ט). וכ' התוי"ט בשם התוס' משום דאין המודר חייב לתת שכר מלמד לבניו. ותמיהני עליו איך לא הביא דעת הרמב"ם בפ"א מהל' ת"ת הל"ג שכ' שחייב אדם לשכור מלמד לבנו. וכן שם בה"ז וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. וכ"פ הטוש"ע סי' רמ"ה. והרמ"א הוסיף שם דכייפינן ליה כו' ע"ש. ולעד"נ דלכאורה קשה הא דאיתא לעיל דאם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה במקום שנוטלין עליה שכר אסור להחזיר לו בחנם. מ"ש מפורע את חובו אליבא דתנן דרשאי וה"ה אם יש לו חוב בעצמו עליו יוכל למחול לו כמש"כ הבאה"ט בסי' רכ"א סק"ה. ומדוע לא יכול למחול לו השכר. אלא דפתרון הדברים דלא שרי אלא דוקא היכא שאינו מהנה לו כלום בנתינת איזה דבר לידו בשעה שהוא מבריח את הארי מעליו וכלשון הרמב"ם בפ"ו מהל' נדרים ה"ד. וכן פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מונע ממנו התביעה. ולכן להחזיר לו אבידה אף דזה גופא לא מיקרי הנאה דשלו הוא מ"מ קרינן ביה שהגיע לידו כלום בשעה שמוחל השכר (ולא דמי לחזרת המשכון דשרי בשו"ע שם. דשם מוחל לו החוב קודם חזרתו. אבל הכא באותו העת שמשיב לו אז מתחיל החוב דשכרו והמחילה עליו). ולכן אסור ללמד בעצמו מקרא דמיקרי הגיע לידו כלום. אבל לבניו שאינו מגיע לידו כלום רק שמצילו מהשכר ה"ל כמו מוחל את חובו דשרי. ומזה נראה דמה שהביא התוי"ט לקמן מ"ד מהב"י על הא דשרי לומר לו סם פלוני יפה לה כו' דבמקום שנוטלין עליה שכר אסור. אינו מוכרח כיון שאינו מגיע לידו כלום וכן בשו"ע השמיטו. ואולי דהאמירה אליו הוה כמו שמגיע לידו מאומה כמו רבית דברים שאסור בס"פ א"נ: