תוספות רבי עקיבא איגר על משנה קידושין · פרק 3 · משנה 8

[אות לז] הרע"ב ד"ה נאמן. דכתיב את בתי נתתי. הכי איתא בגמ' מנין לאב שנאמן לאסור את בתו דכתיב את בתי. ובת"י בכתובות (דף כ"ב) הקשו מה צריך קרא תיפוק ליה דנאמן מטעם דהואיל ובידו לקדשה כדאמרי' (פי"ג) בעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל דבידו לגרשה. וקשה לי על קושייתם הא שם בגרשתי אינו נאמן למפרע הרי דמטעם בידו אינו נאמן רק על להבא ובקרא דאת בתי הא אמר שקידשה כבר קודם שזינתה ולומר דקושייתם על לשון הגמ' מנין לאב שנאמן לאסרה דמשמע דצריך קרא על הנאמנות לאסרה ובזה קושייתם למ"ד שם דבאומר גרשתי למפרע פלגינן דבוריה ונאמן לענין מכאן ולהבא ה"נ באומר קדשתי למפרע נאמן על להבא לאסרה מכח דפלגינן דיבוריה. מלבד דדחיקא לומר כן דדלמא רב ס"ל כמ"ד דלא פלגינן דיבוריה גם הא נ"מ באומר קדשתי לפלוני ועתה הוא מת ובא לאסרה לקרובים של פלוני או לעלמא מדין יבמה לשוק דבזה ל"ש לומר פלגי' דיבורא דהא פלוני הוא מת (או נ"מ באומר שקבל קדושיו ואין ידוע לו ממי קיבל דאסורה לעלמא ואין בידו) וילפי' מקרא דמ"מ נאמן דהא בקרא דאמר קדשתי למפרע קודם שזינתה ונאמן על למפרע דהא סוקלין אותה. ואולי י"ל דקושייתם עפ"ד במסכתין (דף ס"ג ב' ד"ה לקטלא) דבאמת וסקלוה מיירי דווקא ע"י עדי הקדושין דהא לקטלא לא הימניה מיהו לאיסורא הימניה רחמנא דכתיב את בתי נתתי עיי"ש. וא"כ אין ראיה מקרא דנאמן לענין למפרע די"ל דאיסורא משום דנאמן על מכאן ולהבא ומ"מ קשה דלמא אדרבא מכח יתורא דקרא דלענין מכאן ולהבא פשיטא דנאמן מכח דהוא בידו מוכח דהקרא אתי לענין למפרע. וצ"ע:

[אות לח] תוי"ט ד"ה נשבית. וכתב הר"ן וא"ת להימני' במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה. לענ"ד י"ל לשיטת המרדכי הובא במהרש"א במסכתין (דף ס"ה ב' בתד"ה נטמאו). דהיכי דע"א נאמן משום דבידו מ"מ אם הבעל דין מכחישו אינו נאמן א"כ לפי מ"ש תוס' כתובות (דף כ"ב א') דהימניה רחמנא לאב משום דהוי קצת בידו לקדשה. א"כ י"ל דאינו נאמן לומר קדשתיה בביאה לפסול לה דלענין קידושי ביאה יכולה להכחישו בברי שלא נבעלה ובמקום הכחשתה י"ל דאין האב נאמן. ובעלמא באומר קדשתי בתי בפניה והיא מכחישתו י"ל דהוא נאמן במיגו דקדשתיה שלא בפניה אבל בקדושי ביאה לפסול לה לא שייך לומר כן. ואולם על המרדכי הנ"ל קשה לי מסוגיא דפרכינן על ההיא דנשבית ופדיתיה והרי בידו להשיאה לחלל הא כיון דבאנו להאמינו דנשבית מכח דבידו לפסלה ממילא בהיא אומרת לא נשבית אינו נאמן דהא אף במקום דנאמנות משום דבידו מהני הכחשת בע"ד. ואף במודית דנשבית נאמנת לומר דטהורה היא במגו דלא נשבית וצ"ע:

[אות לט] שם תוי"ט ד"ה בשעת מיתתו. אורחא דמלתא. ואפשר לומר דלרבותא נקט אף דבשעת מיתתו ליכא מגו כ"כ דשמא אין בו כח כמ"ש תוספות (בשמעתין ד"ה רבי אומר) דבאמת אינו נאמן אלא בלא אחזיק באחי. ואף לתירוצם קמא י"ל דמ"מ רבותא היא. ובאמת על תירוצם הב' הנ"ל דלקושטא דמלתא הדין דבאומר בשעת מיתה באחזיק באחי דאין לו מגו דאולי אין בו כח לגרש תמוה לי הא להדיא איתא בב"ב (דף קל"ח ריש ע"א) ההוא דהוי קשכיב א"ל אשתך למאן עיי"ש דמדמי לבעל שאמר גרשתי דנאמן במגו דבידו לגרשה הרי דאף באומר בשעת מיתה נאמן דהוי מגו. וצ"ע:

[אות מ] שם תוי"ט ד"ה יש לי בנים. ופירוש מוחזק לא. לא הבנתי העתקת דברי רבינו התוי"ט לדברי הר"ן כאן דהר"ן לא כתב כן אלא באומר אין לי אחים בזה אינו נאמן נגד העדים אלא נגד מוחזק לן בלא עדים והר"ן קאי אברייתא דבסוגיא אבל הכא במתני' באומר יש לי בנים פשיטא דאף בעדים שיש לו אחים דנאמן כיון דמתירתה ע"י אמירתו דיש לו בנים דזהו אינו נגד העדים. אלא דהרשב"ם ב"ב כתב דבמוחזק בעדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים: