תוספות רבי עקיבא איגר על משנה קידושין · פרק 1 · משנה 1

[אות ג] תוי"ט ד"ה בג' דרכים. היכא דאיכא פלוגתא. כי הכא דבג' אלו נקנית ובחופה אינה נקנית:

[אות ד] תוי"ט ד"ה בשלש דרכים כו'. דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא. בתוספות כתבו דהיינו דהגזירה שוה לא הוי רק (במתני') [דקיחה] דקרא היינו כסף אבל לא לקנינים אחרים (כמו דלא ילפינן מהך גזירה שוה משדה לקנין חזקה) אלא דהיסוד דחליפין איתנהו בכלל כסף לזה קאמר דאינו מדין כסף דהא איתנהו אף בפחות משוה פרוטה דליכא כסף. וכתבו תוספות ואם תאמר כיון דפשיטא לן דאין אשה נקנית בחליפין אמאי אצטריך קרא (לקמן דף ח') בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק ליה דאתקש עברי לעבריה וכו' ויש לומר דריבוי קנינים ילפינן מהיקישא ולא מיעוט קנינים עכ"ל. ותמוה לי מאד דמאי הוצרכו להקשות דנילף עברי מעבריה הא בקדושין נמי ליכא מיעוט על חליפין אלא דכיון דחליפין אינו מדין כסף ממילא לית לן לימוד דתקנה בחליפין ואם כן מהאי טעמא עצמו יקשה דלמה לי בעבד קרא למעט חליפין הא בקרא כתיב רק כסף ומהיכי תיתי לן לומר דיקנה בחליפין כיון דאינו בכלל כסף וזה לא יתורץ בתירוצם הנ"ל. תו קשה לי אמאי לא נקטו הקושיא בהיפוך דמאי פרכינן בסוגיא ואימא הכי נמי הא יש לומר דמקשינן אחרת לעבריה דאיכא מיעוט מקרא דמכסף מקנתו למעט חליפין. וזה יש ליישב דהא באמת מסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין רק למעט בלית בו שוה פרוטה דאף דמקרבה הנייתו לא מהני. וקושייתם רק לס"ד דשם דבא למעט חליפים. ואם כן לא הוה מצי להקשות בהיפוך כנ"ל. דיש לומר דפירכת הש"ס ואימא ה"נ היינו למסקנא דלית לן מיעוט בעבד למעט חליפין. אמנם באמת כיון דאתינן להכא גם קושייתם ליכא דיש לומר לאותו ס"ד דלקמן היינו אומרים דמסברא חליפים בכלל כסף והא דאשה לא נקנית בחליפין היינו דילפינן בהיקישא דאם אחרת למעט חליפין אלא דלבתר דמסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין פרכינן הכא ואימא הכי נמי דנימא קידושין ועבד לקני בחליפין דהוי כסף ומצרכינן לשנויא דכיון דאיתא בפחות משוה פרוטה אינו בכלל כסף. ויעוין בתוספות גיטין (דף ל"ט ב' ד"ה משום דהוי כליו ש"מ וכו') היתה זוכה עצמה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכו' וכל היכא דכסף קונה חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה וזה שלא כדברי תוספות דהכא דהטעם דאין חליפין בכלל כסף. ובאמת תמהני (הא שם בעבד כנעני) למאי צריכים לזה הא בפשוטו כמו דילפינן כסף שטר וחזקה מהיקשא דלרשת אחוזה ה"נ חליפין דהוי כאחוזה דנקנה בחליפין וצע"ג:

[אות א] בהרע"ב ד"ה בשטר. אף על פי שאין בו שוה פרוטה. בהרי"ף ירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא. ועיין בר"ן כתב דליכא למימר דהרי"ף בא לומר הטעם דמנ"ל דלא צריך שיהא בשטר שוה פרוטה לזה קאמר דאם איתא דיש בה שוה פרוטה תיפוק ליה מדין כסף. והר"ן סתר דלמאי צריכא לזה הא בלאו הכי ידעינן כיון דמקשינן הויה ליציאה נילף מה יציאה דאף על גב שאין בו שוה פרוטה כדאמרינן בגיטין וכו'. ובאמת יש לומר דגם בגט לא ידעינן מסברא דס"ד דכיון דכתיב ונתן בעינן מידי דנתינה שיהא שוה פרוטה אלא כיון דילפינן בקדושין דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה דאם כן היינו כסף ואחר כך ילפינן יציאה מהוייה דלא צריך שיהיה בו שוה פרוטה. ואולם מטעם אחר קשה דדלמא באמת בגט וקדושין בעינן שיהיה בו שוה פרוטה ובאמת אין נפקא מינה בקדושי שטר דממילא הוי כסף וההיקש דיצאה והיתה הא מצטריך לכמה דינים ולא שייך בזה אין היקש למחצה דבאמת נקנית בשטר שיש בו שוה פרוטה כמו דיוציא אלא דבלאו הכי מקודשת מדין כסף. גם אם איתא דצריכים ראיה לזה יקשה לרב יוסף דסבירא ליה לקמן (דף ז' ע"ב) דבכסף מידי דקייץ בעינן וללישנא בתרא אף באמר כל דהו הכי הוא אם כן אצטריך שפיר לקנין שטר ביש בו שוה פרוטה אלא דלא שמו אותו תחלה דאין שם כסף עלה בזה נקנית בשטר דיש בו שיעור נתינה כיון דבאמת הוא שוה פרוטה. גם יקשה לרבי מאיר דסבירא ליה עידי חתימה כרתי ומצד כסף היה צריך שיהיה בפני שני עדים זולת לשיטת רבינו תם דלרבי מאיר צריך גם כן למסרו בעדים. אבל הא הרי"ף לא סבירא ליה כן וסבירא ליה דאף לרבי אלעזר אף עידי מסירה כרתי:

[אות ב] בא"ד בתך מקודשת לי. וכן כתב רש"י ובביאה בא עליה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו. וק"ק למה הצריך שיאמר לי בקידושי ביאה. כיון דלא שייך ביה דלמא לאחר מקדשה:

[אות ה] שם תוי"ט ד"ה בשתי דרכים. למעוטי חליצה. והנה הא דאמרינן בסוגיא דמניינא למעוטי חליצה הכי נמי הוה מצי למעוטי כסף לרבא דסבירא ליה לקמן (דף ה' א') הא דאין אשה יוצאת בכסף בגזירה שוה דויצאה והיתה דמה הויה בכסף אף יציאה בכסף היינו דדרשינן וכתב בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר. אלא משום דאביי דאמר שם דאינה יוצאה בכסף משום שיאמרו כסף מכניס כסף מוציא אין סניגור נעשה קטיגור משום הכי נקט למעט חליצה דהוי לכולי עלמא. והנה לכאורה באמת קשה לאביי כיון דע"כ וכתב הוי מיעוטא מדא"י בחליצה אם כן ממילא גם כסף ממועט ולמאי צריך לסברה הנ"ל דאין סניגור נעשה קטיגור. ונראה דהיה קשה לאביי כפירכת הש"ס לרבא שם דדלמא וכתב היינו דבכתיבה מתגרשת ולא מתקדשת בכתיבה דמסתבר יותר לומר כן דאם נמעט ולא מתגרשת בדבר אחר סותרים בזה שני דברים לגבי כסף ההיקש דויצאה והיתה ולגבי חליצה הק"ו יותר היה לדרוש ואינה מתקדשת בכתיבה דסותרים רק ההיקש דויצאה והיתה. לזה אמר אביי דכסף ודאי אינו מוציא דאין סניגור נעשה קטיגור ולגבי חליצה מסתבר יותר לדרוש ולא בחליצה לסתור הק"ו מלדרוש דאינה מתקדשת בכתיבה לסתור ההיקש. או דיש לומר כיון דעל כל פנים חדא מלתא סתרי' סבירא ליה לאביי גם כן כסברת רבא דמסתבר לומר קאי בגירושין ממעט גירושין. אבל אלולי סברא דאין סניגור נעשה קטיגור אף על פי כן היה מסתבר יותר לדרוש ולא מתקדשת בכתיבה כי היכי דלא לסתור תרווייהו היקישא וק"ו. ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה לרב הונא דסבירא ליה חופה קונה מק"ו ואמרינן בסוגיין הא דלא חשיב במתני' חופה דמלתא דלא כתיבה באורייתא לא קתני. אם כן יקשה מניינא דקונה עצמה בב' דרכים למעוטי מאי דליכא למימר למעוטי חליצה הא כיון דאף אם היה חליצה קונה לא היה ראוי למחשביה כיון דלא כתיבא ואתיא רק בק"ו ומה דאינו ראוי למחשבי לא שייך למימר ביה דאתי למעוטי כמו שכתבו תוספות גיטין (דף ה' א' ד"ה כשנישאת) (ועל יסוד זה דתוספות קשה לי מסוגיא דיבמות (דף ג' ב') ואי לא ס"ל דהדדי חדא למעוטי דחבריה וכו'. והא מדלא חשיב דדידיה ע"כ כדאמרינן שם לפי שאינו בצרת צרתה. אם כן איך אמרינן למעוטי דחבריה הא ממילא לא היה ראוי למחשביה כיון דאינו בצרת צרתה וצלע"ג) ולפי הנ"ל ניחא דיש לומר דס"ל כרבא ומניינא למעוטי כסף דלא ילפינן מויצאה והיתה. ומכל מקום עדיין קצת קשה דהא אביי הוא דמשני מלתא דלא כתיבא באורייתא ולאביי לשיטתו דסבר אין סניגור נעשה קטיגור וע"כ דמניינא אתיא למעוטי חליצה ויקשה כנ"ל. ואם דנימא דשייך גם כן למעוטי כסף ואשמעינן זהו עצמו דאמרינן אין סניגור נעשה קטיגור. אם כן אמאי נקט סתמא דהש"ס למעוטי חליצה דאינו לכולי עלמא דלרב הונא אי אפשר לומר כן לימא למעוטי כסף דהוי לכולי עלמא:

[אות ו] בא"ד דלא תיתי מקל וחומר מיבמה. בתוס' (דף י"ד) הקשו דאיכא למפרך מה ליבמה שכן בלאו מה שאין כן באשת איש דבמיתה ותירצו כיון דמצינו דחליצה מפקעת האיסור אין חילוק בין חמור לקל כדאמרינן ביבמות (קי"ט ע"א) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת עיי"ש. ומכל מקום ל"ק לר"נ בשמיה דרבה בר"א דסבירא ליה ביבמות שם לחלק בין לאו לכרת אם כן למאי איצטרך ספר כריתות למעט מחליצה הא בלאו הכי ליכא ק"ו. דהא הקרא איצטריך למעט שלא תהיה יוצאה בכסף מהקישא דיציאה להויה. גם בעיקר קושית תוס' נראה דקושייתם על לישנא דהש"ס דנקט הקל וחומר דאשת איש מיבמה אבל באמת יש למנקט הק"ו חליצה מגט מה גט שאינו מתיר את היבמה מתיר האשה. חליצה שמתיר ליבמה מכל שכן שמתיר לאשה. ומהאי טעמא תמוה לי באמת דנלמד דשפחה כנענית תהא יוצאה בחליצה בק"ו מיבמה ועיין בתוס' במסכתין (דף ג' ע"ב) דהקשו כן וכתבו דאין לומר אשה תוכיח. דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף. ותירצו דיש לומר דמה ליבמה שיוצא במיתת בעלה מה שאין כן בשפחה כנענית דאינה יוצאת במיתת האדון. והא דלא ילפינן אמה העבריה בקל וחומר מיבמה דתצא בחליצה דיש לומר אשה תוכיח ואי דמה לאשה שאינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח ואי דמה לשפחה כנענית דאינה יוצאה במיתת האדון אשה תוכיח ע"ש. וקשה לי דמכל מקום נילף חליצה משטר מה שטר שאינו מוציא היבמה מוציא השפחה כנענית חליצה שמוציא היבמה מכל שכן שמוציא שפחה כנענית ואי דמה לשטר שכן מוציא את האשה יש לומר ראשי אברים יוכיח שאין מוציאים אשה ומוציאים שפחה כנענית. ובמהרש"א שם הקשה דמכל מקום נילף אמה העבריה ואי דאשה ושפחה כנענית תוכיח נימא מה להנך שאינן יוצאין בסימני נערות ע"ש ולענ"ד גם כן שפחה כנענית קשה דנילף בקל וחומר חליצה משטר וכנ"ל:

[אות ז] בא"ד שאינה יוצאה בגט. דילפי' לקמן דף י"ד דכתיב לה ולא ליבמה. רש"י. אין זה מסקנא דשם אלא דממעטינן מהנעל דנעל אין מידי אחרינא לא וצ"ע:

[אות ח] שם תוי"ט ד"ה וקונה א"ע בגט. ולכ"ע בעשה. גם אין להוכיח מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה מכלל דלכולי עלמא שריא. דדלמא לכהן גדול בלאו ולכולי עלמא בעשה. גמ'. וקשה לי בגוה דאיך נידק מאלמנה לכהן גדול הא דרשינן בסמוך (דף י"ד) ונקרא שמו בישראל כיון דחלץ לה הותרה לכל ישראל. אם כן אף אם לו יהיה דמיתת הבעל לחוד אינו מתיר מכל מקום אם מת הבעל ונפלה לפני יבם וחליץ לה המיתה עם החליצה מתירה ושפיר צריך קרא לאסור אלמנה לכהן גדול בנחלצה דמשום חלוצה היתה אסורה לכהן רק מדברי סופרים ולכהן גדול אסורה מצד אלמנות וצ"ע:

[אות ט] שם תוי"ט ד"ה ובמיתת היבם. דכמו שאשת איש יוצאה בגט. היינו דלא נימא למיפרך מה לאשת איש שיוצאה בגט לזה אמרינן הא נמי בחליצה. ושלא נימא מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה לזה אמרינן דה"נ יבם הוא דאוסר אותה. גמ'. מכל מקום קשה לי דנימא גט יוכיח דמתיר אשת איש שבמיתה ואינו מתיר ביבם. וצ"ע:

[אות י] בא"ד ופרכינן דתצא בגט מקל וחומר. במהרש"א לס"ד דהש"ס דלא ידע למעוטי דקראי היינו דקראי דוכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בחליצה (עיין תוס' גיטין כ"א ד"ה ואינה מתגרשת) ופריך דתהא אשת איש יוצאה בחליצה כיון דאיכא קל וחומר לכאן ולכאן יש לומר כל חדא וחדא אוקמא אדוכתיה עיי"ש. והא דלמסקנא ניחא היינו כיון דצריכים למעוטא דוכתב לה למעט כסף דלא ילפינן מהיקשא דויצאה והיתה וכיון דכתיב וכתב לה דממילא ממעט חליצה הדר ילפינן דיבמה יוצאה בגט ואצטריך מיעוטא דהנעל. ואולם לאביי דסבירא ליה דכסף ממילא אינה יוצאה דאין סניגור נעשה קטיגור אם כן גם למסקנא יקשה למה לי ב' מיעוטים דוכתב לה וקרא דהנעל. אמנם יש לומר דמכל מקום צריך הנעל למעט דלא נילף גט בקל וחומר מאשת איש מה אשת איש דבמיתה גט מתיר יבמה שהיא בלאו לא כל שכן וכמו דילפינן מיתת היבם מהאי טעמא. גם י"ל למה דאמרינן בסוגיא דככה עיכוכא ממועט גט ופרכינן לה כיון דאיצטריך קרא דעכובא לדברים אחרים לא ממעטינן מה דאתיא בקל וחומר ומשנינן דהנעל ממעט חליצה. ואם כן י"ל דאם לא נכתב מיעוט כלל ידעינן באיזה ק"ו נתחיל ללמוד והיינו דנלמוד דאשה יוצאה בחליצה מיבמה דאינה יוצאה בגט מקרא דככה עיכובא דממעט גם גט דכיון דנימא דאשה יוצאת בחליצה ליכא קל וחומר על יבמה שתצא בגט ומתמעט מן ככה עיכובא לזה צריכים קרא וכתב לה למעט אשה בחליצה. והדר ראוי למילף יבמה מאשה דתצא בגט וכיון דהוי ק"ו לא ממעטינן ליה מן ככה עיכובא לזה צריך קרא דהנעל למעט גט. ונכון בעזה"י: