[אות יט] תי"ט ד"ה לאחר. כ"כ התוס'. והם מפרשי' למתני' דברישא לא הפסיד כלום היינו כיון דנזירות בנו ל' יום מובלעים תוך הק' יום עולי' לכאן ולכאן לנזירות בנו ולנזירות דנפשיה (ותגלחת אחד על שניהם) ודוקא בהקדים לומר נזירות בנו דמיד בשנולד הבן צריך להתחיל נזירות הבן מש"ה עולים לשניהם. אבל באומר הריני נזיר ק' יום ונזיר לכשיהיה לי בן בזה לא חל עליו נזירות בנו עד שמשלים תחלה את שלו. ובסיפא דמתני' בנולד הבן ביום ע"א דבזה כיון דאותו היום התחיל לנזירות דנפשי' אינו עולה לנזירות בנו. ומתחיל לנזירות ביום ע"ב ונמצא נמשך נזירות בנו יום א' יותר מנזירות דנפשי'. מש"ה אינם עולים לשניהם. ומונה נזירות בנו מיום ע"ב ואחר ל' מונה ומשלים נזירות הק' ואח"כ מגלח ומביא ב' קרבנות דנזירות. וה"נ הדין בנזירות סתם שאמר הריני נזיר ונזיר לכשיהי' לי בן והתחיל למנות את שלו ובו ביום נולד הבן הל' יום עולים לשניהם כיון דזמנם שוה. ובכה"ג מתחיל נזירות בנו מיד בו ביום כיון דאותו היום הוי התחלה לשניהם (ולא דמי ליום ע"א. (סברת תוס' דט"ו ד"ה אמר)) ואם נולד הבן ביום שני אינו עולה לשניהם ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו עיי"ש:
והרמב"ם מפרש פירוש אחר דלא אמרי' כלל דנבלע אלא דבנולד הבן אחר ע' דלא נשאר לשיעור השלמה דהראשון לסיום לזמן גידול שער מפסיד כגון דנולד הבן בפ' יום דמפסיק ומונה של בנו ומגלח לאחר תשלום נזירות בנו והי' לו למנות כ' יום להשלים להמאה ומ"מ צריך למנות ל' לצורך גידול שער לתגלחת טהרה ומפסיד יו"ד יום אבל נולד קודם שבעים דממילא ההשלמה זמן גידול שער לא הפסיד כלום עיי"ש (וכן פי' הר"ב). ותמוה לי דהא מסקי' בסוגיא דיום ע"א הפסיד ובזה יקשה לו יהא דמנין הבן מתחיל ביום ע"ב דיום ע"א אינו עולה לכאן ולכאן הא מ"מ גילוח הבן ביום ק"ב לקבלת נזירותו שהוא יום ל"א לבן ויהיו תשלום גידל שער ביום קל"א שהוא יום ל' מיום שגילח נזירות הבן וא"כ בכולל מנה (לנזירות) קל"א עם יום הגילוח וזה ג"כ בנולד הבן תוך ע' דהא צריך להפסיק לנזירות בנו ל' ואח"כ להשלים נזירות עצמו וביום ק"א לנזירות עצמו יגלח דהיינו יום קל"א (לנזירות דהוא קל"ב לקבלת נזירתו. כי יום הלידה אין עולה לא לכאן ולא לכאן כן נלע"ד בכוונת רבינו וכן מוכח באמת כיון שאינו עולה לבן שהוא הקודם בקבלה כ"ש לעצמו שאינו עולה. אך אפשר שהרמב"ם סובר שעולה לעצמו מחמת שהתחיל למנות. כעין סברת התוס'):
והרמב"ם מפרש פירוש אחר דלא אמרי' כלל דנבלע אלא דבנולד הבן אחר ע' דלא נשאר לשיעור השלמה דהראשון לסיום לזמן גידול שער מפסיד כגון דנולד הבן בפ' יום דמפסיק ומונה של בנו ומגלח לאחר תשלום נזירות בנו והי' לו למנות כ' יום להשלים להמאה ומ"מ צריך למנות ל' לצורך גידול שער לתגלחת טהרה ומפסיד יו"ד יום אבל נולד קודם שבעים דממילא ההשלמה זמן גידול שער לא הפסיד כלום עיי"ש (וכן פי' הר"ב). ותמוה לי דהא מסקי' בסוגיא דיום ע"א הפסיד ובזה יקשה לו יהא דמנין הבן מתחיל ביום ע"ב דיום ע"א אינו עולה לכאן ולכאן הא מ"מ גילוח הבן ביום ק"ב לקבלת נזירותו שהוא יום ל"א לבן ויהיו תשלום גידל שער ביום קל"א שהוא יום ל' מיום שגילח נזירות הבן וא"כ בכולל מנה (לנזירות) קל"א עם יום הגילוח וזה ג"כ בנולד הבן תוך ע' דהא צריך להפסיק לנזירות בנו ל' ואח"כ להשלים נזירות עצמו וביום ק"א לנזירות עצמו יגלח דהיינו יום קל"א (לנזירות דהוא קל"ב לקבלת נזירתו. כי יום הלידה אין עולה לא לכאן ולא לכאן כן נלע"ד בכוונת רבינו וכן מוכח באמת כיון שאינו עולה לבן שהוא הקודם בקבלה כ"ש לעצמו שאינו עולה. אך אפשר שהרמב"ם סובר שעולה לעצמו מחמת שהתחיל למנות. כעין סברת התוס'):