משנת ארץ ישראל על משנה ביצה · פרק 2 · משנה 3

שווים – בית שמאי ובית הלל, שהם משיקים את המים בכלי אבן לטהרה – בדפוסים "לטהרם" או "לטהרן", כלומר כדי לטהר אותם. כלי האבן אינם מקבלים טומאה, והשתמשו בהם כדי לשמור אוכל כך שלא ייטמא. במקור חיצוני אחד מסופר על חתונה שנערכה בקנה שבגליל, ושם היו ערוכים "ששה כדי אבן כמשפט היהודים לטהרתם"²⁶יוחנן ב 6. ראו על כך בהרחבה במבוא למסכת חגיגה. . כלי האבן היו נפוצים, בעיקר ביהודה, בסוף ימי בית שני. מוצאים אותם בכל אתר יהודי מתקופה זו, אם כי כאמור הם רבים יותר ביהודה. אחרי החורבן, או לכל היותר לאחר מרד בר כוכבא, הם נעלמים ממכלולי הכלים ביישובים היהודיים²⁷ראו המבוא למסכת חגיגה. . משנתנו משקפת, אפוא, את ימי הבית, ואכן היא משקפת את דברי בית שמאי ובית הלל בנושא. חכמים מצביעים כאן על דרך לטהר מים שנטמאו, מרק שנטמא או נוזל דומה. מכניסים אותם בכלי אבן ומכניסים את כלי האבן למקווה כך שמי הכלי משיקים למי המקווה. מעט ממי המקווה חודרים לכלי, אך לא עד כדי קלקול המאכל שבכלי. מכל מקום, המים שבכלי נחשבים כחלק ממי המקווה, והם מטוהרים על ידי מי המקווה. נראה שבית שמאי מודים כאן מכיוון שמדובר בטבילה לצורך השבת, וכן מותר לדעת הכול להשיק את המים בכלי לצורך יום טוב עצמו. מטרה נוספת שעבורה אפשר להשתמש בשיטה זו היא הגדלת כמות מי החטאת העומדת לרשות הציבור. בכלי אחד מי חטאת, בכלי אחר מים רגילים (שראויים לקדש בהם, כלומר שנשאבו ממים חיים), ומניחים חפץ בתוך כלי מי החטאת כך שמפלס המים עולה עד שהוא משיק למים שבכלי השני, ובכך המים שבכלי השני הופכים למי חטאת (פרה פ"ה מ"ח)²⁸שיטה זו מוצעת גם לטהרת מקוואות. ראו משנה, מקוואות פ"ו מ"ב; מ"ג; מ"ו ועוד. . הסברנו לשם מה להשיק את המים, וזאת מבלי לדון בשאלה האם התקנת מי חטאת מותרת ביום טוב.

ההלכה עצמה סבוכה, ורבו בה הדעות. התוספתא מספרת שמשנתנו היא כדעת חכמים, אבל רבי סבור ש"אין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת" (פ"ב ה"ט). אם כן, משנתנו אינה כרבי. יתרה מזו, ברור שהמשנה מדברת על הטבלת כלים בשבת. רבי היה עורך המשנה, ועם זאת הביא לעתים משניות שהן בניגוד לדעתו. הוא עשה זאת משום שמיעט להשפיע על תוכן המשניות שליקט, או משום שכפף את דעתו לדעת חבריו²⁹ראו על כך במבוא לפירוש המשניות. (איור 14).

אבל לא להטביל – ההשקה היא טבילה קטנה ולכן הותרה, אך אסור להטביל כלים בשבת בצורה הרגילה. הסיבה היא שיש בכך התקנת כלי, כלומר הפיכת כלי שאינו בר שימוש לבר שימוש, ודבר זה נאסר בשבת לדעת הכול.

בתוספתא שבת המחלוקת מוצגת באופן שונה: "אין מטבילין את המים ביום טוב, ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת, דברי רבי, וחכמים אומרים מטבילין את המים ביום טוב, ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת, אבל לא להטבילן" (פט"ז הי"א).

הקושי נובע מכך שהתוספתא אינה מעלה את כל האפשרויות, ועוברת משבת ליום טוב. את ההלכות שבה ניתן להציג בטבלה.

טהרת כלי אבן בשבת וביום טוב

מותר/אסור³⁰כך בתוס’, פ”ב ה”ח ובירו’, סא ע”ב.

משנתנו היא, כאמור, לפי חכמים, ועוסקת כנראה בשבת, שכן ביום טוב ההטבלה מותרת. לפי משנתנו משיקים מים בשבת (כגרסת תוספתא שבת ולא כתוספתא ביצה), אבל אין מטבילים בשבת. אפשר גם להעמיד את משנתנו כעוסקת ביום טוב לפי רבי (מותר להשיק ואסור להטביל). בתלמוד הבבלי אומר שמואל שמדובר ביום טוב (יח ע"ב). בגרסת הבבלי לברייתא הנמצאת גם בתוספתא לא נאמר כלל האם רבי מדבר בשבת או ביום טוב³¹כמה מהפרטים הללו נעדרים גם בחלק מכתבי היד לתוספתא, ראו חילופי הנוסח במהדורת ליברמן. , והבבלי מנסה להעמיד את דברי התנאים בשבת או ביום טוב. לא נכנס לפירוט האפשרויות, אך ברור שאם דברי התנאים עמומים ולא ידוע אם הם מדברים על שבת או על יום טוב, אזי מגוון האפשרויות כמעט בלתי מוגבל. המעיין בתלמוד הבבלי מתרשם כאילו הבבלי ניסה לבחון את מרב האפשרויות, והדבר ניתן רק אם לא גרס "יום טוב" או "שבת" בתוספתא.

בהלכה הבאה בתוספתא שבת ובתוספתא ביצה: "כלים שנטמאו באב הטומאה³²אב הטומאה הוא מי שנגע במת או בשרץ. הוא טמא שבעה ימים וצריך לטבול פעמיים, ביום השלישי וביום השביעי. זו טומאה חמורה, ואיסורה מהתורה. ולד הטומאה הוא מי שנגע באב הטומאה. הוא טמא יום אחד, טובל בערב ובכך מיטהר. טומאתו מדרבנן. טבילה נועדה לטהר את הכלי וההשקה לטהר את מימיו, כפי שהעיר ליברמן, עמ' 272. אין מטבילין אותן ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת, אבל ממלא הוא כוס, דלי או קיתון לשתות וחושב עליהן ומטבילן". אם כן כלי הטמא מהתורה אסור להטבילו, אבל מותר להטביל מטומאה קלה. רש"י מפרש שאם הכלי נאסר מהתורה אסור להתקינו לשימוש, אך אם הוא נאסר רק מדרבנן (שנטמא בטומאה קלה) מותר להטבילו. פסקה זו היא, אפוא, לדעת חכמים, או שהיא דעת ביניים בין רבי לחכמים. אלא שקשה, הרי לעיל דנו בהטבלת כלים והתירו חכמים להטבילו בכל מצב, ללא קשר לעומק הטומאה. אם הברייתא מתייחסת ישירות להלכה הקודמת – מדוע אין היא שנויה ברצף אחד? יתר על כן, אם הכלי טמא בטומאה כה חמורה – מדוע מותר לטהר דלי או קיתון? ברם, התוספות (לביצה יח ע"ב) פירשו אל נכון שהכלי נטמא בערב יום טוב, וממילא הוא טמא שבעה ימים, על כן אין הטבילה מועילה כלל לטהרו. לפי ההלכה יש להטביל את הכלי ביום השביעי, והבעל רוצה לטהרו בשביל המשך השבוע. דבר זה נאסר משום שיש בו הכנה מיום טוב לחול, על כן גם מותר להטביל דלי או כלי קטן אחר אגב תוכנו, כדי לטהר את מימיו, וכך להערים ולהטביל את הכלי עצמו, כמו שהותר לעיל להערים ולהטביל כלי אגב תוכנו³³ייתכן שיש בברייתא רמז לנוהג להטביל כלי או אדם שנטמא בטומאת שבעה גם ביום הראשון. רמז לכך יש במקורות ספורים, והדבר משקף נוהג מחמיר שלא התקבל בהלכה. בכמה מבתי הקברות, בעיקר בגליל, נמצאו מקוואות ליד בתי קברות. לכאורה הדבר מוזר, הרי אין ערך לטבילה מיד לאחר היציאה מהקבר, שהרי האדם טמא שבעה ימים ועליו לטבול בימים השלישי והשביעי. אך אם נפרש שהיו שטבלו כבר ביום הראשון, היה צורך במקווה ליד מערת הקברות, ובמקווה זה טבלו את הטבילה הראשונה. ראו על כך בפירושנו לברכות פ"ב מ"ו. .

כאמור, פירשנו ש"שווים" משמעו לשיטת בית הלל ובית שמאי, וקצת קשה להבין מדוע יתירו בית שמאי הטבלת כלי ביום טוב, הרי לשיטתם הותרה רק מלאכה שהיא ממש לאוכל נפש. ייתכן שלשיטתם אין הטבילה נחשבת מלאכה, שהרי הותר לאדם לטבול ביום טוב לטהרת עצמו. במשנת מקוואות נחלקים בית הלל ובית שמאי בפרטי ההשקה³⁴משנה, מקוואות פ"י מ"ו, וראו עוד שבת פכ"ב מ"ד, ליברמן, עמ' 273. . ייתכן, אפוא, שמשנתנו נסמכת על משנת מקוואות ואומרת שאף שנחלקו בפרטי ההשקה, שווים שני הבתים בהשקה ביום טוב ובשבת.

מטבילים מגב לגב – מבחינה הלכתית אם אדם טהור, הוא טהור לכול עד שייטמא, אך בפועל היו שהקפידו לטהר עצמם כל פעם מחדש. יתר על כן, מי שהיה טהור לחולין טבל עוד פעם לטהרת תרומה, ומי שהיה טהור לתרומה טבל עוד פעם לטהרת הקודש³⁵ראו פירושנו לחגיגה פ"ב מ"ו. . כאן מדובר בטהור שטבל על גב (בשביל) משהו, ורוצה לטבול פעם נוספת על גב (בשביל) משהו אחר³⁶כך פירשו בירו', סא ע"ב; בבלי, יט ע"א, וכן במשנה, פרה פ"ג מ"ד. . במקרה זה הטבילה אינה מתקנת כלי פגום. הכלי היה טהור גם לפני הטבילה, ועל כן אין בכך תיקון והדבר מותר. כמו כן הרוצה לטבול: ומחבורה לחבורה ביום טוב³⁷ב- דו, דש, א חסר "ביום טוב". – להעביר כלי מחבורה אחת לחברתה. כל חבורה מקפידה על טהרתה, ואחת אינה מסתפקת בטבילה של חברתה. רוב הפרשנים³⁸כך רש"י, וכן ליברמן, עמ' 95 ועוד. סברו שמדובר בחבורת הפסח. ברם אין בכך צורך. קדמונינו סעדו לעתים קרובות בחבורות גם ברחבי הארץ, וקרוב לומר שהמשנה עוסקת גם בכך³⁹העיר על כך בעל מלאכת שלמה. לחבורת החול ראו במבוא למסכת ברכות. .

הלכה זו מצטרפת להלכות במסכת חגיגה המשקפות מאמץ רב להקפיד על טהרה, ונעסוק בכך במפורט במסכת חגיגה פ"ג.

קושי נוסף המתעורר ממשנתנו וממקבילותיה כרוך בהחלפת נושא המשנה. לפנינו שלושה משפטים. חלקם עוסקים במים או במשקים שבתוך הכלי, וחלקם בכלי עצמו. כאשר מדובר במשקים המשנה מדגישה שמדובר בכלי אבן שאיננו מקבל טומאה וודאי אין צריך לטהר אותו בסודרים, ובמודגש הוספנו את נושא המשפט. יש להבין שאת המים אפשר רק להשיק, ואת הכלי להטביל או להשיק.

משנתנו (כתב יד קופמן) – "שווים שהם משיקים את המים בכלי אבן לטהרה [את המים], אבל לא להטביל" [את הכלי שאיננו כלי אבן].

תוס' ביצה – אין מטבילין את כלי [לטהר את הכלי] על גב מימיו ביום טוב. ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן [את המשקים או המים] בשבת דברי רבי. וחכמים אומרים מטבילין את כלי על גב מימיו ביום טוב [לטהר את הכלי], ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן [את המים], אבל לא להטבילן [את הכלי]. כלים שנטמאו באב הטומאה אין מטבילין אותן ביום טוב [לטהר את הכלי], ואין צריך לומר בשבת. אבל ממלא הוא כוס דלי או קיתון לשתות וחושב עליהן ומטבילן [כדי לטהר את הכלי]. וטובל כדרכו מטומאה חמורה, ואין צריך לומר מטומאה קלה" (תוס', ביצה פ"ב ה"ט).

תוספתא שבת – אין מטבילין את המים ביום טוב [לטהר את הכלי אגב המים], ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן [את המים] בשבת דברי רבי. וחכמים אומרים מטבילין את המים ביום טוב [לטהר את הכלי אגב המים], ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן [את המים] בשבת אבל לא להטבילן [את הכלי]" (פט"ז ה"א).

חילוף הנושא הוא משום שהשאלה העיקרית שהמשנה מתמודדת עמה היא ההבדל בין ההשקה להטבלה, ולא בעיית הטהרה. המשנה מציגה מצג כאילו אין כל בעיה לטהר את הכלי יחד עם המים ואדרבה, השקת כלי עם אוכל היא קלה יותר (למסקנה, או כ”הוה אמינא”) משום שיש בה היבט של הכנת אוכל נפש. כמו כן אין המשנה מתייחסת לשאלה של טיב המשקים שבכלי. האם אלו מים, או כל משקים אחרים. אבל במשנת מקוואות (פ"י מ"ו) מתנהל דיון האם מותר להטביל כלי עם מים שבתוכו. אם יזכנו החונן לאדם דעת נציע בפירושנו למשנה שם שתי אפשרויות לפרשנות, האחת שמדובר על טהרת המים (מים אפשר לטהר בהשקה אבל לא משקין), אבל אפשר גם שמתעוררת בעיית החציצה שהמים או המשקים חוצצים בין מי המקווה לכלי. גם בשאלה זו משנת ביצה איננה עוסקת.

שתי המשניות עוסקות באותה תמונה רֵאלית, הראשונה בדיני שבת ויום טוב והשנייה בדיני טהרה. שתיהן שאובות ממקור קדום אחד, משום שיש בהם שיתוף נושאים ומונחים, אבל כל אחת עוסקת בשאלות אחרות. נראה שבמקור הקדום שתי המשניות (ביצה ומועד קטן) היו רצופות והשלימו זו את זו. כך מובן מדוע האחת אינה מתייחסת לחברתה. אבל בעריכה המאוחרת הן נותקו, ונוצרו שתי משניות דומות שאחת מתעלמת מחברתה.