משנת ארץ ישראל על משנה ביצה · פרק 4 · משנה 7

אין מוציאין את האור – בעולם הקדום הייתה הדלקת האש בעיה חמורה. בתקופה הפרהיסטורית לא ידעו כיצד להדליק אש, ונשות הקהילה עמלו לשמור על האש הקיימת לבל תכבה. בהמשך ההיסטוריה למדה האנושות להדליק אש, אך עדיין הייתה זו משימה קשה, על כן אפיינה התופעה של מוקד אש קבוע בתים קדומים רבים. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה כבר ההבערה מעשה שבכל יום, אך עדיין הייתה פעולה קשה שיש בה טרחה רבה. ההלכה שבמשנה קובעת שאין להבעיר אש מלכתחילה ביום טוב. לכאורה ניתן להסביר את ההלכה באחת משלוש צורות:

1. הבערת אש הייתה מעשה שבכל יום, אך האש אינה מוכנה ויש בכך יצירה חדשה, על כן אסור ליצור אש יש מאין. כך מבואר בתלמוד הבבלי (לד ע"א). לפי שיטה זו משנתנו קשורה לאיסור לאכול שלא מן המוכן.

2. ההבערה נחשבה לטרחה רבה.

3. בדרך כלל לא הבעירו את האש בכל יום, אלא השתמשו באש קיימת. על כן אסור גם להבעיר אש בחג. זאת לפי ההלכה שאסור לעשות בחג פעולות שאינן רגילות בחיי היום-יום. יסוד זה אינו מוכר בספרות הפוסקים, אך הוא עולה מתוך העיון במשניות קודמות⁸⁰ראו לעיל מ"ה ופ"ג מ"ז. .

ההסבר השני קשה; אמנם הבערה בעצים או באבני צור היא טרחה, אך לא הבערה במים ובעץ, כפי שיוסבר להלן. בראנד טוען שבתקופת המשנה והתלמוד לא בערה אש קבועה בבית. הוא מסתייע במסורות מספר המעידות כי בלילה שרר בבית חושך⁸¹בראנד, הוצאת אש. . ברם, ראיותיו אינן מוכיחות דבר. אם השאירו קדמונינו אש הייתה זו גחלת עמומה בתנור הניצב, בדרך כלל, בחצר, והחדר נותר חשוך. הבבלי פירש כאמור שהאש היא בבחינת "נולד", אך ההסבר השלישי שהצענו גם הוא אפשרי, ויש לו אף יתרון מכריע. לפי הסבר התלמוד הבבלי קשה להבין: אם מותר לעשות מלאכה לצורך סעודת יום טוב, מדוע ייאסר להדליק אש? הרי כל דין נולד הוא לגבי אוכל בלבד ולא לגבי היתר מלאכה! ברם, לפי ההסבר השלישי המוצע הכול אתי שפיר.

לא מן העצים – השיטה הנרמזת במשנה היא שפשוף שני עצים זה בזה, עד שיווצר די חום להבערת פתילה או זרדים. לעתים היה בעץ אחד חור ואת העץ השני העבירו בחזקה באותו חור. ייתכן גם ששפשפו את העץ בתוך בוכנה, וכך נוצר חום גדול בצורה קלה.

ולא מן האבנים – שפשוף שתי אבנים, ובעיקר אבני צור קשות, ולא מן העפר – תשובת גאונים מפורסמת מבהירה את השיטה. השואלים מכירים היטב את ההבערה בעצים ואבנים שהיא "כמנהגא דמילתא (מנהג הדבר), אלא מן המים ומן האש היכי?... הכין הוא דתדיר חזינא⁸²כך הוא שראינו תדיר. דממלאין כוס זכוכית לבנה בין עשויה כדור ובין לאו... ומוקמינן לה להדא שמשא, ותולין על גבה צמר גפן. ויוצא מהן אש. אבל 'מן העפר' יש בו כמה טעמים. יש שלוקחין צפיעי בקר או צאן ומטמינין אותן בעפר כדי שלא יצא הבל שלו, וכשירקב ויחם האור יצא ממנו. ועוד לוקחים עפר מאבן דקורין לה בארמית נהורתא, ובישמעלית נורא, ושורפין אותו ואין מכבין אותו, ומצניעים אותו חדשים. וכשמבקשין להוציא האור מזלפין עליו מים, ומשתלהב ולוקחין ממנו אור בגפרית"⁸³תשובת רב שרירא, גאוני מזרח ומערב, סימן קמה (לוין, אוצר הגאונים, עמ' 38-37). . אם כן, "מן המים" כוונתו לכלי זכוכית מלא מים המתלהט ומבעיר פתילה מצמר גפן. מן העפר הכוונה לגללים או לסוג של גפרית בלתי מזוקקת.

לפני בעל מלאכת שלמה עמד הנוסח "ולא מן הרעפים", נוסח שיש לו שריד רק בעדי הנוסח המשניים שבידינו⁸⁴דנ, דש, מ, קא. , ובעל תוספות יום טוב מעיר שאינו במשנה אך נמצא במשנה שבתלמוד הבבלי. פרשן זה מסתייג מן הנוסח וטוען שרוב הראשונים לא גרסוהו, אך גרסה זו נרמזת אולי בדברי אחדים מהם⁸⁵ראו תוספות יום טוב ומלאכת שלמה. בפִסקה אחת מהלכות ארץ ישראל שמן הגניזה נאמר "רעפים אלו האבנים" (מרגליות, הלכות ארץ ישראל, עמ' מג). פירוש זה בלתי אפשרי, שהרי האבנים נזכרו לעיל כדבר בפני עצמו. עמד על כך תא-שמע (בהערותיו למרגליות שם, עמ' נד), ופירש שלא היו למחבר הלכות ארץ ישראל רעפים במשנה כבנוסחאות שהבאנו, אלא פירש רק את הרעפים להלן או את המשנה במנחות פ"ה מ"ט המזכירה אף היא את הרעפים. מכל מקום פירוש זה, שרעפים הם אבנים, אינו סביר, וייתכן שפנקס הלכה פרטי זה נכתב על ידי אדם פרטי שאיננו בקי. פירושים תמוהים אחרים מצויים בהמשך הקטע, ראו תא-שמע, שם, עמ' נה. . הייתה שיטה של הוצאת אש מרעפים, והיא נזכרת במדרש אחד המתאר את אדם הראשון: "כיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא, ונתירא אדם הראשון, שנאמר (תהלים קלט) 'ואומר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני', אותו שכתוב בו 'הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב' בא להזדווג לי. מה עשה הקב"ה זימן לו שני רעפים, והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה"⁸⁶בראשית רבה, יא ב, עמ' 89 וסדרת מקבילות, אך בכולן אותו מדרש. . דומה שהמדרש בא לתאר שיטה פרימיטיבית להדלקת אש, ולא את הדרך הרגילה.

ולא מן המים – ראו לעיל, ואין מלבנים את הרעפים לצלות עליהם⁸⁷בדפוס וילנא, דו, דש, גק: "לצלות בהן". ב- מת, מגש, מצ, מרא, מרת4, מרב נוסף "בשר ולשפות עליהם קדירה". – הרעף הוא כלי חרס ריבועי גדול ושטוח. את הרעפים עשו מחומר עמיד במיוחד. בשיטה זו ליבנו את הרעפים, ואחר כך הניחו עליהם אוכל כדי לצלותו (איור 51 רעפים). לא נאמר מדוע נאסרה שיטה זו, הרי כל העבודות הותרו לאוכל נפש. אין לומר כי השיטה כרוכה בטרחה יתרה, ואף לא שהייתה זו שיטה שלא נהגה בחיי היום-יום. אין זאת אלא שליבון הרעף נחשב עשיית כלי, מעין התקנה של תנור. כפי שראינו במשנה ה החמירו חכמים במקום שיש בו סרך התקנת כלי, אף אם הדבר נחוץ להכנת סעודת היום. הירושלמי מדווח על שתי גרסאות: "אית תניי תני מלבנין, אית תניי תני אין מלבנין" (סב ע"ד), ורב חסדא מנסה לפשר בין שתי הגרסאות, שמלבנים ברעפים בדוקים ואין מלבנים ברעפים שאינם בדוקים.

ועוד – המשנה חוזרת לדברי רבי אליעזר שבתחילת המשנה הקודמת. עם זאת, הצורה "ועוד" תמוהה. התוספות מעירים עליה ואפילו מציעים לשנות את הגרסה כך שדברי רבי אליעזר במשנה הקודמת ובמשנתנו יופיעו ברצף⁸⁸תוספות, לד ע"א ד"ה "ועוד", וראו בבלי, עירובין כג ע"א ומלאכת שלמה, ועירובין פ"ב מ"ה ופירושנו שם. . לפי פשוטו זהו שריד מהעריכה הקדומה של המשנה, או שריד מהמשנה הקדומה שממנה לוקטו המשניות שלנו, ושם היו דברי רבי אליעזר ברצף. משם הועברו למשנתנו (במישרין או בתיווכה של עריכה נוספת), והעורך כבר שילב לתוך דברי רבי אליעזר גם את עמדות החולקים עליו, אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה – ערמת פֵרות גדולה שהוקצתה לשימוש בחג, ערב שבת בשביעית ואומר מיכן אני אוכל למחר – רבי אליעזר דורש מעמד מוגדר של הכנה. ההכנה צריכה להיעשות כמובן לפני החג, ועליה לכלול החלטה פנימית ברורה "מכאן אני אוכל". בשנים רגילות יש "להתקין" את הפֵרות, כלומר להפריש תרומות ומעשרות. אם לא עשה כן מערב שבת, אסור לו לעשות זאת בשבת. אם עישר מערב שבת, הרי שיש בכך הכנה ברורה ומובהקת. אבל בשביעית פטורים ממעשרות ותרומה, ומספיקה ההחלטה הברורה של ייעוד הפרות, וחכמים אומרים עד שירשום ויומר מיכן ועד כאן – חכמים דורשים שההכנה תהיה מובהקת עוד יותר. מידת ההכנה תלויה במחלוקת בית שמאי ובית הלל. לעיל שנינו מחלוקת בדבר הכנת יונים לחג⁸⁹לעיל, פ"א מ"ג. ; בית שמאי תובעים לנענע מבעוד יום, ובית הלל מסתפקים בהודעה. ראינו גם כי רבי שמעון מוסר את המחלוקת בדרך אחרת, ושני החולקים מחמירים יותר: בית שמאי אומרים שצריך לקשור, ובית הלל לנענע. התלמוד מעיר כי יש הבדל בין הכנת עופות, העשויים לעוף, לבין הכנת פֵרות (ירו', סב ע"ב), על כן אין רבי אליעזר תובע הכנה ביד, אף שהוא מהלך בשיטת בית שמאי. מכל מקום ברור שיש מי שמחמיר עוד יותר מבית שמאי, ואלו הם החכמים החולקים על רבי אליעזר כאן. אם כן, לפי הסבר זה יש ארבע דעות בנענוע, והן סדורות להלן מהמקל אל המחמיר:

בית הלל (לפי המשנה בפרק א)

בית שמאי (לפי המשנה בפרק א, ובית הלל לפי דעת רבי שמעון, ורבי אליעזר במשנתנו)

בית שמאי (לפי רבי שמעון)

חכמים במשנתנו

ברם, אפשר גם לפרש אחרת. כפי שראינו בפירוש המשניות הראשונות בפרק א יש המחליפים את השיטות, ובית שמאי הם המקלים. אם כן, בפרק א בית שמאי תובעים להצהיר "זה וזה אני נוטל", ואלו הם דברי רבי אליעזר במשנתנו, ובית הלל מחמירים ודורשים לקשור, או לפחות לנענע, ואלו דברי חכמים במשנתנו, אלא שבעופות אין די בהצהרה ויש צורך בקשירה או לפחות בנענוע.

חשוב להעיר שהתלמוד אינו מבחין בין שבת ויום טוב, ונימוקו עמו: אם רבי אליעזר תובע בשבת הכנה קלה – קל וחומר ביום טוב. ברור, אפוא, שרבי אליעזר מדבר גם על יום טוב, אלא שדבריו נאמרו לעניין שבת והועברו בידי העורך למשנתנו. מכל מקום, אין הבדל בין שבת ליום טוב לעניין הפרשת תרומות ומעשרות, ובשניהם אסור להפריש⁹⁰ראו לעיל, פ"א מ"ו. .