משנת ארץ ישראל על משנה ביצה · פרק 5 · משנה 5

הגחלת – גחלת היא חפץ בוער, והיא נתפסת כחפץ לכל דבר. ממילא מעמדה: כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום – השלהבת היא האש עצמה. האש נתפסת כמהות בפני עצמה, אנרגיה טהורה שאינה קשורה לחפץ עצמו. מכאן נובעת מסקנה פשוטה: אם הדליק אדם אש ממדורה של חברו הוא רשאי להעביר אותה לכל מקום שבו מותר לו ללכת בחג. אבל אם לקח מהמדורה גזיר עץ – חלות עליו כל המגבלות החלות על בעל המדורה.

מכיוון שהוזכרו הגחלת והאש, המשנה מונה הלכות נוספות השייכות לגחלת ואש, וכולן חוזרות על אותה אבחנה משפטית שבין החפץ לאנרגיה.

גחלת שלהקדש מועלים בה – הגחלת היא חפץ לכל דבר, גזר עץ שרוף, ומי שהשתמש בה מעל. "מעל" הוא המונח למי שהשתמש בחפץ הקדש. לדוגמה, מי שלקח גזר עץ ממדורת המקדש והתחמם בו – "מעל", וחייב לשלם את הקנס הנדרש וקרבן חטאת.

והשלהבת לא נהנים – אסור ליהנות ממנה לכתחילה, אבל ולא מועילים – בדפוס "מועלים", כלומר אין זו מעילה מבחינה משפטית. האיסור ליהנות מהשלהבת הוא חומרה הנובעת מחשיבותו של רכוש ההקדש, ומהחומרה היתרה שננקטה בכל המקרים של חשש שימוש ברכוש הקודש. לעומת זאת מותר להשתמש בשלהבת של עבודה זרה, אף שאסור ליהנות מעבודה זרה³⁸תוס', פ"ד ה"ז; בבלי, לט ע"א; ירו', סג ע"א; ברכות פ"ח ה"ו, יב ע"ג. , זאת משום שבהקדש החמירו הרבה יותר מבעבודה זרה. הבבלי מנמק נימוק נוסף. ברכוש עבודה זרה אין צורך להחמיר כיוון שאנשים בדלים ממנו בעצמם, אך בשימוש ברכוש הקדש יש סיבה מיוחדת להחמיר בגלל חביבותו. יש להניח שחז"ל החמירו משום שהיו רבים שרצו להשתמש ברכוש הקדש כסגולה וברכה, על כן נדרשו הלכות מחמירות במיוחד כדי למנוע את השימוש הבלתי מבוקר בקודש. האבחנה בין איסור הנאה להעדר איסור מעילה היא קשה כשלעצמה, ותידון, אם יזכנו החונן לאדם דעת, בפירושנו למעילה (פ"ב ופ"ג).

בתוספתא מובאות הלכות נוספות שנאמרו בגחלת ובאש: "חמשה דברים נאמרו בגחלת" (פ"ד ה"ז). עם כל זאת התירו חכמים ליהנות מחומה של המדורה בבית המוקד. בלילות ישנו זקני הכהונה סביב מדורה זו, ואיש לא ראה בכך פגם (משנה, תמיד פ"א מ"א; מידות פ"א מ"ח). בעל מדרש ספרי מביא לכך דרשה מיוחדת: "דבר אל בני ישראל שיהו שוקלים שקלים ולוקחים עצים, שיהו הכהנים מבשלין בו את חטאותיהם ומנחותיהן, ועושין בו מדורות בבית המוקד להתחמם כנגדן" (ספרי זוטא, טו ב, עמ' 280). נראה שמה שהיה לדרשן קשה, ונצרך לשם כך פסוק, היה ברור ומובן מאליו לכוהנים עצמם.

אין בידינו לענות על השאלה האם "חביבות" ההקדש משקפת גם את התנאים שלאחר החורבן. מן הסתם לא פסק מנהג ההקדשה לחלוטין, אבל ספק רב אם היה נוהג רווח. אם יזכנו החונן לאדם דעת נעסוק בכך במבוא למסכת ערכין³⁹וראו בבלי, יומא סו ע"א. .

[המוציא גחלת לרשות הרבים חייב ושלהבת פטור] – משפט זה חסר בכתב יד קופמן ומופיע בדפוסים, החל מדפוס ראשון. יש להניח שהוא חדר מהברייתות בתוספתא ובתלמודים, שכן הלכה זו היא אחת מחמש ההלכות שנאמרו בגחלת⁴⁰אפשטיין, מבוא, עמ' 961. . מכל מקום, אם המשפט נאמר במשנה – הרי שהוא שייך למשנה הקודמת. ההלכה עצמה היא כשיטת בית שמאי האוסרים טלטול בחג⁴¹לעיל, פ"א מ"ה. , ולפי בית הלל אין כל איסור בדבר. הרישא של המשנה הקודמת הייתה, כאמור, לפי שיטת בית הלל, על כן קשה להניח שעתה תשנה משנתנו את משנת בית שמאי. סביר יותר שהמשפט אכן חדר למשנתנו בשלב מאוחר מהברייתא; המשנה אינה סותרת את עצמה, אך הברייתא שונה את דעת בית שמאי. כבר אמרנו כי בתחום זה של הלכות יום טוב התקבלה דעת בית שמאי בנושאים מספר, ואף אם דעתם נדחתה – הרי שמרכיבים מדעתם חדרו להלכה המאוחרת. המשפט המדובר מצטרף, אפוא, לדוגמאות של פסיקה מאוחרת כדעת בית שמאי.

באר – בדפוסים בור (איור 52). ההבדל הוא שבאר היא מתקן חפור המגיע למי תהום ונובע, ובור אוגר בתוכו מי גשמים. עם זאת, שני המונחים מתחלפים במקורות ובכתבי היד, ודומה שחכמים לא הפרידו ולא הבחינו בין השניים⁴²ספראי, הקהילה, עמ' 211. .

של יחיד כרגלי היחיד – בדרך כלל היה הבור בחצר, והיה שייך לתושבי אותה חצר. במקרה זה מותר להעביר את המים בכל התחום שבו מהלכים אנשי החצר. המשנה מדברת על בור של יחיד, ונראה שהיו גם בורות שהיו שייכים לאדם בודד, ושלאנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר – המונח "אנשי העיר" פירושו הרשות המקומית. הקהילה היהודית הייתה מאורגנת ביותר והפעילה מערכת שירותים מפותחת. בין השאר סיפקה העיר מים לבתי המלאכה ולצורכי הציבור⁴³ראו ספראי, הקהילה. . משנתנו עוסקת בבור השייך לרשות העירונית, ולפי תוכן ההלכה נועדו המים לכלל הציבור. בורות המים הציבוריים מתגלים בסקרים ובחפירות. מוצאים אותם ברחובות העיר (ה"מבואות") או בכיכרות ("רחובות" בלשון חכמים). דוגמאות לכך נמצאו באום ריחן, בסוסיא ובאתרים נוספים (איור 53).

מבחינה הלכתית, ההלכה "כאנשי אותה העיר" מאפשרת שני פירושים: או שמותר לטלטל את המים בתחום המשותף לכל אנשי העיר, כלומר במינימום המשותף, או כרגלי כל אחד ואחד מאנשי העיר, כלומר בתחום המרבי הכולל של כל אנשי העיר, כולל אלו שעירבו לכל הכיוונים השונים, וכך פירש הרשב"א. המאירי, למשל, מביא את שני הפירושים ואינו מכריע.

ושלעולי בבל – מבחינה מילולית עולי בבל הם עולי הגולה בתקופת שיבת ציון. ברם, בספרות חז"ל יש למונח "עולי בבל" משמעות נוספת. המפתח מצוי במשנת נדרים: הכלל העקרוני הוא "השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר" (פ"ה מ"א); הווה אומר, אדם רשאי לנדור שפלוני לא יהנה מנכסיו, ואם הם שותפים – אסור למודר להיכנס לחצר שהיא רכושו של הנודר. לפיכך, אם אמר " 'הריני עליך חרם' המודר אסור, 'הרי את עלי חרם' הנודר אסור, 'הריני עליך ואת עלי' שניהם אסורין (ברכוש הפרטי של שניהם), ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר" (שם מ"ד). "ואיזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך, ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ..." (שם מ"ה). אם כן, הרכוש העירוני נתפס כרכוש משותף, וממילא כל אחד מהשותפים יכול למנוע מהאחר להשתמש ברכושו. אמנם הרכוש אינו מחולק, אך עדיין הוא שייך לשותפיו. לעומת זאת רכוש עולי בבל הוא רכוש כללי; הוא אינו הפקר, אלא שייך לכלל האומה. אין זו שותפות, והיא אינה בת חלוקה. אדם יכול להחרים מישהו לבל יהנה מרכושו, אך אינו יכול למנוע שימוש ברכוש הלאומי. הדוגמאות לרכוש הלאומי הן הר הבית והעזרות והבור באמצע הדרך (כלומר גם הדרך עצמה), והרכוש העירוני הוא בית המרחץ המקומי, הרחובות וכיוצא באלו⁴⁴לדיון מפורט יותר ראו ספראי, העיר; ספראי, הקהילה, עמ' 194-192. . מן המשנה משמע שהדרכים בין הערים נחשבו לרכוש של עולי בבל, על כן גם הבור על הדרך שייך לעולי בבל.

אותה פרשנות למונח "עולי בבל" עולה גם מדיני נזיקין. מי שניזוק מבור של אנשי העיר, חייבים אנשי העיר לפצותו. אך אם ניזוק מבור השייך לעולי בבל – אין מי שיפצה על הנזק⁴⁵תוס', בבא קמא פ"ו הט"ו, וראו שם ה"ה. .

המונח "עולי בבל" מופיע גם בראש פרק ד במשנת קידושין: "עשרה יוחסין עלו מבבל". רשימת עולי הגולה מבבל מופיעה בעזרא פרק ב ובנחמיה פרק ז. ניכר בעורכי הרשימה המקראית שנושא הייחוס היה חשוב להם. כדי להדגים את חשיבות הייחוס נסתפק בציטוט שישה פסוקים: "כל הנתינים ובני עבדי שלמה שלש מאות תשעים ושנים. ואלה העֹלים מתל מלח תל חרשא כרוב אדן אמר ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם. בני דליה בני טוביה בני נקודא שש מאות חמשים ושנים. ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אשה ויקרא על שמם. אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגֹאלו מן הכהֻנה. ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקֹדש הקדשים עד עמֹד כהן לאורים ולתֻמים" (עזרא ב נח-סג; נחמיה ז ס-סה). על כן המשנה תולה את בעיות הייחוס בעולי בבל. ברם, למעשה אין עולי בבל אלא קהל עם ישראל של ימי החכמים. הנתינים הם היחידים המופיעים ברשימתנו, ומקור השם הוא באותה רשימת יחס שבעזרא ונחמיה (ופסוקים נוספים שם). כל היתר משקפים את ימי חכמים ואינם במקרא.

תפיסה זו של המונח "עולי בבל" עומדת בבסיס משנתנו. בור של אנשי העיר שייך לשותפים, וממילא מוטלות על המים אותן מגבלות המוטלות על השותפים. אבל בור של עולי בבל אינו שייך לאיש אלא לאומה, ואין על מימיו כל מגבלות. המגבלות הן נגזרות ממגבלותיו של מי שמילא את המים.

כרגלי הממלא – מכיוון שמי הבור אינם שייכים מבחינה משפטית לאף אחד, על כן מי שממלא את המים בכדו הופך בכך לבעליהם. ממילא תחום הנדידה של המים הוא כרגלי הממלא.

התוספתא מוסיפה את דינם של בורות נוספים, כגון "בור של שני שבטים" (פ"ד ה"ח) שיש למימיו אלפיים אמה לכל רוח. המשטר השבטי כבר בוטל הרבה לפני ימי התוספתא, ובהקשר זה המדובר במונח ספרותי-משפטי, וכוונתו לבור מים המצוי בשטח שבעלותו אינה מוסדרת. באותה רוח גם נקבע שנהרות ו"המעיינות המושכין" (מעיינות זורמים) הם הפקר, וממילא חלות על מימיהם הגבלות הנגזרות ממי שמילא את המים⁴⁶לתפיסה זו של הבעלות על מתקני המים ראו גם תוס', בבא קמא פ"א הט"ו. . בירושלמי השאלה היא על "באר שבין שני תחומין" (סג ע"ב)⁴⁷התלמוד קושר זאת לשאלה האם החמירו בדברי סופרים יותר מבדברי תורה. להערכתנו זהו כלל, או ניסוח משפטי, שנוצר רק בימי האמוראים. ראו דיוננו בתרומות פ"ח מ"ח; ערלה פ"ב מ"א. .