משנת ארץ ישראל על משנה ביצה · פרק 1 · משנה 9

בית שמאי אין משלחים ביום טוב אלא מנות – ביסודה של המשנה מנהג קדום ומקובל לשלוח ביום טוב מתנות אוכל איש לרעהו. על המנהג אנו שומעים כבר במגילת אסתר: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלֹח מנות איש לרעהו ומתנות לאביֹנים" (אסתר ט כב). אם הם ימי משתה, אז הם בהכרח גם ימי משלוח מנות איש לרעהו. מצווה זו אינה ייחודית דווקא לפורים, ואכן בהלכות התנאיות העוסקות בפורים לא נזכר משלוח מנות¹³⁷ראו להלן פירושנו למגילה פ"א מ"ד. , שכן אין הוא הלכה מיוחדת לפורים אלא נוהג מקובל בכל חג. בספר נחמיה מסופר שהעם חגג את ראש השנה: "וילכו כל העם לאכֹל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה" (נחמיה ח יב), ואת שמחת העתיד מתאר הסופר: "וישבי הארץ ישמחו עליהם ויעלזו וישלחו מנות איש לרעהו"¹³⁸חזון יוחנן יא 10. . במקורות אנו שומעים על חכמים ששלחו מנות איש לרעהו בחגים¹³⁹ירו', ברכות פ"ו ה"ה, י ע"ג; מגילה פ"א ה"ד, ע ע"ד; בבלי, שם ז ע"א; שם ז ע"ב; פסחים קז ע"א ועוד. , והמדרש מספר לתומו על הנוהג להוליך דורונות לבית הרב (המורה-סופר) בשבתות ובימים טובים¹⁴⁰ויקרא רבה, ל א, עמ' תרפח; פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם א, עמ' 402. .

מנות הן מאכלים מבושלים הניתנים לאכילה מידית. כמו במשנה ו בית שמאי אוסרים לשלוח אוכל שאינו מוכן מידית לאכילה ומתירים לשלוח רק מנות מוכנות, ובית הילל אומרין משלחין בהמה חייה ועוף חיים ושחוטים – שמותר לשחטם ולהכין מהם אוכל, וקל וחומר בעלי חיים שחוטים.

משלחים יינות שמנים וסלתות – סולת היא מאכל קטניות או בצק בשמן, וקטניות – כל אלה מוכנים לאכילה, כלומר המקבל יכול להכין מהם אוכל. הצירופים "בהמה, חיה ועוף", כמו גם יינות, שמנים וסלתות (וקטניות) הם צירופים ספרותיים מקובלים, ומשמעם כל סוגי המאכלים.

אבל לא תבואה – שכן רוב בני האדם כבר הכינו את הקמח לאפייה, וודאי שלא ישתמשו בחג בתבואה שיש לטחון אותה לקמח, לנפות ורק אז ניתן יהיה להשתמש בה לאפייה. גם בית הלל יודעים שייתכן שהמקבל לא ישתמש במתנה שקיבל לצורך החג, אבל ייתכן שבכל זאת ישתמש במה שקיבל, אך שליחת תבואה היא מעבר לגבול הסבירות של שימוש בחג.

רבי שמעון מתיר אף בתבואה – רבי שמעון מהלך בשיטת בית הלל, אך מרחיק לכת ומתיר לשלוח גם תבואה.

בתלמודים ובתוספתא משמע שרבי שמעון מתיר לשלוח תבואה משום שהיא מאכל בהמה או משום שיש מקומות שבהם אוכלים את החיטים חיות, או שרויות במים: "משלחין חטין מפני שהן מאכל עמסיות¹⁴¹כך יש לגרוס. , פול מפני שהן מאכל לודיות, שעורין מפני שהן מאכל בהמה" (תוס', פ"א הכ"ג; ירו', סא ע"א; בבלי, יד ע"ב). חיטין הן מאכלן של הנשים מהעיר עססית; נראה שהכוונה לעמסית, כינוי לעמאוס¹⁴²השוו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 39. . פול חי הוא מאכל נשים מלוד, ולכן שני אלה נשלחים בחג, שכן במקום כלשהו יש מי שאוכל אותם כמות שהם. ייתכן גם שעססיות הן כינוי לעיר אחרת, ואם כך הכוונה כנראה ללוד, שכן בבבלי מסופר על עססית שהיו בה שתי הגמוניות (מחוזות מנהליים), והכוונה כנראה לחלוקה מנהלית באזור לוד¹⁴³בבלי, גיטין ה ע"ב; קליין, ארץ יהודה, עמ' 261-258; ספראי, גבולות ושלטון, עמ' 27-26. . עמאוס סמוכה ללוד, ועל כן ייתכן שבעצם הכוונה לאותו אזור שנאכלו בו חיטים חיות או שרויות במים.

כמחלוקת במשנתנו על מידת התאמתן של חיטים חיות למאכל כך המחלוקת במשנת נדרים (פ"ו מ"י), סביב השאלה האם כסיסת חיטים היא אכילה רגילה של חיטים או צורת אכילה מיוחדת שאיש אינו חושב עליה.

הבבלי מוסיף לדברי בית הלל הסתייגות, שאין לשלוח מנות מרובות (יד ע"ב). הסתייגות זו אינה במקורות התנאיים. זו עדות נוספת לחדירה של דעת בית שמאי להלכה המאוחרת. אמנם דעתם נדחתה, אך מרכיבים ממנה התקבלו¹⁴⁴לתופעה ראו ספראי, הכרעה כבית הלל, פירושנו לעיל מ"א והמשנה הקודמת. .

הסברנו את המחלוקת במשנה על יסוד העיקרון האם מותר לשלוח מזון שאינו מוכן בשלמות. הרמב"ם מסביר שהמחלוקת היא על עיקרון אחר, "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול"¹⁴⁵רמב"ם, הלכות שבת כא ג; ד; יא; יז ועוד. ניכר שאצל הרמב"ם קיבל כלל זה משמעות רחבה ביותר. . על כן גם בית הלל מודים שאין לשלוח מתנות מרובות, שאז זו ממש דרך חול.