עיקר תוספות יום טוב על משנה סנהדרין · פרק 11 · משנה 1

המכה כו'. דכתיב ומכה אביו ואמו מות יומת. וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. גמרא. וכן בכולם כתיב מיתה סתם:

ממרא. כמו ממרים הייתם. רש"י:

חבורה. ואימא אע"ג דלא עביד ביה חבורה כתיב במכה בהמה נפש (דמשמע דם דהוה חבורה. רש"י) ואם אינו ענין לבהמה דהא אי נמי הכחישה באבנים (דלא עשה חבורה) חייב, תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו). גמרא. ותמיהה לי, דלא כתיב נפש בבהמה אלא בהורגה ולא בהזיקה כדמוכחי קראי סוף פרשת אמור. ובמכילתא דרשי הכי, ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה (דאי לאו הכי אין כאן נזק) מדת עונשין מעוטה לא יהיה חייב עד שיעשה בה חבורה כו':

אבל אי לאו הכי הוה אמינא נילף ממקלל בהיקש. עיין תוי"ט:

לרשותו. ונסתפקו התוספות אי הכא נמי הגביהו כמו שהוציאו דמי, או דלמא הכא שאני, דהא אשכחן לקמן דמכרו לקרובים פטור, דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו, כל שכן דברשות בעלים לא מהני כלל:

והתעמר כו'. ות"ק נמי בעי עימור, כדפירש הר"ב. וכ"ש מכירה דבה לית פלוגתא. ולא היה צריך להאריך להביא הכתוב כ"ש ומכרו:

ואלא למעוטי מאי. וי"ל דכיון דמ"ם דמאחיו דרשינן ליה, א"כ לא סגי דלא לכתוב מ"ם אחרת לגופיה דקרא דגונב נפש מן, ולהכי כתב מאחיו משום המ"ם. ור"י לאו מ"ם דריש אלא דממילא אמעיטו עבדים, דאינן בכלל אחיו. ועוד נראה לי, דאיצטריך אחיו, כדתניא ר"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו לאפוקי מכרו לקרובים דפטור. ולר"י תרתי במשמע מאחיו. ועיין תוי"ט: