משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · פרק 1 · משנה 7

הפריש את בכוריו ומכר את שדהו – לפני שהביא ביכוריו למקדש, אבל הפרשת הביכורים הייתה בהיותו בעל השדה, מביא ואינו קורא – הירושלמי למשנה ה מפרש את משנתנו מתוך ההנחה "שכל הביכורים שנראו ליתור בקרייה אינן ניתורין אלא בקרייה" (סד ע"א), כלומר ביכורים שנקבעו להעלותם ולקרוא עליהם אינם ניתרים, אינם משתחררים מקדושתם וניתנים לאכילה לכוהנים אלא בקריאה, ולכן הוא מפרש: "בשנתן דעתו למסור משעה ראשונה", לאמור: כבר בשעת ההפרשה חשב למכור את האילן או את השדה והביכורים לא חויבו בקריאה. אילו חויבו בקריאה לא היו מותרים אלא בקריאה. הבחנות אלו אינן בהכרח פשוטה של ההלכה במשנתנו. דומה שגם בהלכה זו מבטאים חכמים את עמדתם נגד מכירת קרקעות לגוי. המוכר "נקנס" על מכירת השדה לנכרי, וזהו פן נוסף במאבקם של חז"ל לשמירת קרקע ישראל בידי יהודים⁴³ראו עוד גיטין פ"ד מ"ט, ובכך עסקנו בהרחבה בנספח למסכת דמאי. .

השני – הלוקח שקנה את השדה, מאותו המין – שהמוכר כבר הפריש ממנו ביכורים, אינו מביא [מאותו המין] – ביכורים מאותו השדה, ופירש הירושלמי: " 'הגדתי היום' (דברים כו ג) – פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שנייה" (סד ע"ב).

ממין אחר מביא וקורא – נראה שהמשנה באה ללמדנו שהקונה רשאי להפריש ביכורים משדה שקנה אף על פי שניתן היה להפריש ממנו ביכורים כשהיה בידי הבעל הראשון, והם לא הבכירו ברשותו של הקונה.

רבי יהודה אומר אף מאותו המין – שהביא המוכר, מביא וקורא – ופירש הירושלמי את טעמו של רבי יהודה: "באדם אחד (אינו אומר ומגיד) אבל בשני בני אדם מגיד וחוזר ומגיד" (שם). בתוספתא שנויה כל המשנה כסדרה, ויש בה רק תוספת מה של לשון: "והשני מהו להביא" (פ"א ה"ג). הלכתו של רבי יהודה במשנתנו מזכירה לנו את דרכו בהלכות ביכורים במשנה א, שבניגוד לדעת חכמים הוא קובע "כזה מביא", ובמשנה ו בניגוד לדעת חכמים הוא אומר "מביא וקורא". כמו כן, להלן בסוף פרקנו רבי יהודה אומר בניגוד לדעת רבי מאיר שבעלי אריסות וחכירות מביאים וקוראים. בסוף הפרק נשוב לעמדתו של רבי יהודה ונציע הסבר שיטתי לעמדותיו.