משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · פרק 2 · משנה 4

יש בביכורים מה שאין בתרומה ובמעשר – זו הכותרת כמו במשניות האחרות, ומשנתנו מנוגדת למשנה ג שבה דנו במה שיש בתרומה ומעשר ואין בביכורים. זו, אפוא, מקבילה בסדר כיאסטי³⁰לשאלה זו של סדר ישיר או כיאסטי ראו למשל משנה, שבת פ"א מ"א; סוכה פ"ד מ"א - פ"ה מ"א, ועוד; בזק, סודות עריכה. .

שהביכורים ניקנים במחובר לקרקע – כפי שנראה בראשית הפרק הבא, את הביכורים מקדישים עוד לפני הקטיף ואילו תרומה ומעשר ניתן להפריש רק לאחר הקטיף. הלכה זו היא מהלכות התשתית של דיני תרומות ומעשרות (ראו פירושנו למעשרות פ"ב מ"ו; פ"ה מ"א, ועוד). אופייני הוא לספרות חז"ל שהלכה זו אינה נאמרת במפורש אלא במשתמע, אך אין להטיל בה ספק. כפי שנראה בראשית הפרק הבא רבי שמעון חולק על הלכה זו.

ועושה אדן כל שדיהו ביכורין – לפי ההלכה אדם רשאי להקדיש את כל שדהו כביכורים, אך אינו רשאי לעשות כן בתרומות ומעשרות³¹משנה, חלה פ"א מ"ט; ספרי זוטא, יח יג, עמ' 295; מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, כג יט, עמ' 219. . בפירושנו למשנה הקודמת הבאנו את דברי בעל ספרי זוטא שאולי חולק על כך, ואף הובאו הדרשות המנמקות הלכה זו במילה "מראשית", [וחייבין] באחריותן – המילה "וחייבין" נשמטה בטעות, נוספה בשוליים בידי המעתיק ונוקדה. הכוונה היא שאם הפריש אדם ביכורים ואבדו הוא חייב להביא פרות אחרים, אבל אם איבד תרומה או מעשר שני אין הוא חייב להעמיד פרות אחרים. ההלכה נדונה לעיל (פ"א מ"ט).

וטעונים קורבן – יחד עם הביכורים הביאו קרבן (ראו פירושנו לפ"ג מ"ה), ושיר – הלוויים שוררו בזמן הנפת הביכורים (להלן פ"ג מ"ד). במדרש נאמר: " 'ושמחתה בכל מיני שמחות, 'בכל הטוב' זה השיר" (ספרי דברים, שא, עמ' 320).

ותנופה – מביאי הביכורים הניפו את הביכורים כמבואר להלן (פ"ג מ"ו), ולינה – מביאי הביכורים שהו בירושלים לפחות לילה אחד. כל אלו הם פרטים המתבקשים מכך שהביכורים טעונים הבאה למקדש, ואינם במעשר שני וודאי שלא בתרומה³²ראו פירושנו למ"א. .

בירושלמי מובאות דרשות לכל ההלכות הללו. את ההלכה האחרונה מנמק התלמוד: "דכתיב 'ופנית בבוקר והלכת לאוהליך', הא כל הפונות שאתה פונה לא יהו אלא בבוקר. אמר רבי יונה הדא דתימר (אמור זאת) בשאין עמהן קרבן, אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן" (סה ע"א). רבי יונה מחייב לינה בשל הביכורים אפילו אין עמהם קרבן. כפי שנראה בדיוננו להלן (פ"ג מ"ה) הקרבן היה חובת התהלוכה של קבוצת החוגגים, ולא חובה אישית, אך הלינה היא חובה אישית. חובת הלינה נועדה להפוך את אירוע העלייה לרגל לאירוע חגיגי. לא היה מצב שאדם בא למקדש עם קרבן או עם ביכורים ולא שהה בעיר לפחות כל היום. כך נוצרה הזדמנות לסעודת מצווה, ומפגש רעים. מי שיזם את ההלכה הזאת סייע בכך להפיכת העלייה לרגל לאירוע ממושך, וזאת בהתאם למדיניות שיטתית של הדגשת מקום המקדש וחשיבותו.