משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · פרק 3 · משנה 1

רובו של הפרק, ממשנה א ועד משנה ח, מתאר את העלאת הביכורים לירושלים ואת סדר הבאתם והנחתם בצד המזבח. הפרק מצטרף לרשימה הארוכה של פרקי המשנה שהם פרקי הווי מחיי המקדש והעיר ירושלים, כדוגמת פסחים פרק ה, שקלים פרק ה, יומא פרקים א-ז, סוכה פרק ד ופרק ה, סוטה פרק ז משנה ה, משנת תמיד כולה וקטעי משנה אחרים. הם מעלים את ההווי בירושלים ובמקדש מן הדור האחרון לבית המקדש, דבר שנלמד מהזכרת השמות של האישים הנזכרים בפרק, כגון אגריפס השני בפרקנו משנה ד ובמשנת סוטה פ"ז מ"ח, אלעזר האחראי על הפרוכות בשקלים פ"ה מ"א ואחרים. דבר זה ניתן ללמוד אף מן החכמים אשר המסורת התנאית מייחסת להם את הפרקים האלו, כגון משנת תמיד לשמעון איש המצפה אשר חי בימי הבית אך האריך ימים אף לאחר ימי הבית (פאה פ"ב מ"ו), וכגון משנת מדות לרבי אליעזר בן יעקב הראשון, חברו של רבי אליעזר הגדול (מדות פ"ה מ"ד). בכל הפרקים משוקעות הלכות, אך בעיקרן הן תיאורי הווי מחיי העיר והמקדש. הם כתובים בלשון המשנה, אך בכולם מצויים לשונות ארכאיים. בכל פרקי ההווי מועטות המחלוקות וברבים מהם לא נזכר שמו של חכם לא כמוסר ולא כחולק. חלק מהפרטים הנזכרים אינם בבחינת הלכה אלא נוהג שהתגבש שאין לו מעמד הלכתי, אך יש בו מקדושת המסורת ואהבתה.

כיצד מפרישים את הביכורים – זו צורה רווחת של פתיחה בעריכת סדרת הלכות, אולם רווחת ביותר בהעלאת פרקי הווי כפסחים פ"ה מ"ט; סוכה פ"ד מ"ד; חגיגה פ"ג מ"ה; סוטה פ"ז מ"ח ועוד.

יורד אדם לתוך שדהו – לתוך שדה האילן, ורואה תאינה שביכרה – שהחלה להבשיל (איור 63), אשכל שביכר – אשכול ענבים שהחל להבשיל, רמון שביכר – שהחל להבשיל, וקושרן בגמי – קנה גומא, או בכל דבר אחר, לסימן שאותו פרי הופרש לביכורים. "בגמי" בכל נוסחאות המשנה, לרבות שלושה קטעי גניזה וכן בספרי דברים (פיסקא שא, עמ' 320), אולם בתוספתא: קושרן במשיחה (פ"ב ה"ח), וכן בקטע גניזה אחד מן המשנה¹פורת, לשון חכמים, עמ' 168. . כן הוא בפירושו של מר חנינאי ריש מתיבתא, לעדותו של בעל הלכות גדולות בהלכות בכורות²הלכות גדולות, דפוס וורשא קלח ע"ב; ד"ב עמ' 591. , וכן אף בהלכות גדולות הלכות מתנות כהונה³שם, דפוס ירושלים ח"ג, עמ' 282. .

ואומר הרי אלו בכורים – ובמעשה זה הפרי נעשה ביכורים וחלות עליו כל הלכות קדושת הביכורים אף על פי שהפרי עדיין מחובר לקרקע, כאותה ששנינו לעיל בפ"ב מ"ד: "ויש בביכורים מה שאין כן בתרומה ובמעשר שהביכורים ניקנים במחובר לקרקע". בספרי במדבר: "ביכורי כל אשר בארצם (במדבר יח יג) – בא הכתוב ולימד על הביכורים שתהא קדושה חלה עליהם במחובר לקרקע" (פיסקא קיז, עמ' 136), ובתלמוד הירושלמי למשנתנו: "מה טעמא דרבנין 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה' (דברים כו י) – בשעת הבאת פרי [הא] (כך ברש"ס) בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגים" (סה ע"ג).

רבי שמעון אומר אף על פי כן – אף על פי שהפריש את הביכורים בעודם על העץ, חוזר וקורא אותם ביכורים מאחר ש[י]תלשו מן הקרקע – חייב הוא לחזור ולקרוא לפרות ביכורים לאחר שיתלשם. בתוספתא סוף פ"א: "רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון: בכורים אין חייבין עליהן במחובר לקרקע". רבי שמעון חולק על דברי החכמים במשנתנו ועל המשנה בפ"ב מ"ד ועל דברי החכמים בספרי במדבר.

המשנה ערוכה בתוספתא פ"ב ה"ח, כולה כלשונה ללא כל תוספת או ביאור, מלבד שינוי מילה: במקום גמי – משיחה, שינוי המצוי גם בנוסחאות במשנה, כפי שהערנו.