עיקר תוספות יום טוב על משנה בבא בתרא · פרק 8 · משנה 1

ומנחילין. והאי דלא קתני יש נוחלין זה את זה משום דבעי למתני סיפא נוחלין ולא מנחילין, תנא נמי רישא נוחלין ומנחילין. ר"ש:

מדשני קרא בדבוריה ולא אמר ונתתם כדאמר בכל הפררש גבי האחין, ש"מ דאתא לאשמעינן שיש אחד הראוי לירש תכף אחר הבן ומאן ניהו אב. דאלו אחין הא כתיבי. נ"י:

כלומר מדלא כתיב העברה ג"כ באחין. תוספ':

מן האב. כגון ראובן ויוסף בני יעקב, אע"פ שהן מלאה ורחל יורשים זא"ז, בשביל שהן אחין מן האב. וכגון שמת יעקב אביהם. אבל אם יעקב חי, הוא קודם כדתנן לקמן. ר"ש:

האיש. איידי דסיפא תני האיש, אע"ג דהו"ל למתני הבן. סמ"ע:

[ו] קשה למ"ל קרא, אטו נכסי נשים יהיו הפקר. וי"ל דבן איצטריך ליה, לפי שניסבת נחלה ע"י הבן. תוספ':

וכשנשאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו, שיירשו נחלת אביהן דליכא הסבת נחלת אם לאב בשעת נשואין, דלא קפיד קרא אלא שבשעת נשואין לא תהא ראויה לירש נכסי אביה. ומיהו אח"כ מתו אחיה, ואח"כ מת אביה וירשה אותו, ומתו האם והאב ולא היו להם כי אם בת אחת וירשתן. ר"ש. אין לי אלא בת, בן מנין, ק"ו כו'. גמרא:

ולא כתיב שני מטות. הר"ש:

דכתיב והיו לבשר אחד. וכתיב נמי שארה וגו' לא יגרע. הר"ש. והיינו אליבא דמ"ד שאר זו עונה. ועתוי"ט:

גרע וי"ו מנחלתו. ולמ"ד מלשארו ומוסיפים ב' אותיות הללו זו ע"ג זו לעשותו תיבה אחת והיא. לו:

דעיקר פשטיה הכי משמע, ונתתם את נחלתו לשארו, לאשתו, ונדרשה הכי, ונתתם את נחלתו אם ימות, לשארו, וירש, כלומר וגם הוא יירש את שארו כו', ת"ל כו', דאותה מיותר ואתא לגלוי ארישא דגורעין כו'. הר"ש:

ובני אחותו. בני דינה נוחלין את ראובן שהרי דינה יורשת את אחיה ובניה באין מכחה. אבל לא מנחילין לראובן שהרי ראובן מכח אחותו דינה בא לירש והלא דינה עצמה אין יורשתן כדאמרן דהאם אין נוחלת את בנה. ר"ש:

האשה כו'. גמרא, הא תו למ"ל, הא תנא ליה רישא האיש כו' דנוחלין ולא מנחילין. הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאת בעלה, מה הבעל אין יורש את אשתו בקבר (אם מת הוא קודם ואח"כ מתה היא יורשיה יורשין אותה ולא יורשיו,) אף אשה כו' אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, אלא יורשי אביה יורשין אותה כו'. ואחי האם אגב נקט להו: