עיקר תוספות יום טוב על משנה בבא בתרא · פרק 10 · משנה 7

רש"י מפרש, איגוד, אקנה. וכן מפרש הר"ב בעצמו ספ"ק:

ועשם. מלשון עשוי דדי בתוליהן. (יחזקאל כ״ג:ג׳) שהוא לשון מיעוך וכתישה. ועתוי"ט:

ולאביי דכל שטר כותבין ללוה בלא מלוה אין מוציאין שמא כתב ללות ולא לוה ומוציאו על השני ואומר שהוא לוה ממנו. כדאיתא נמי בגמרא:

נמצא כו'. ללוה (שובר. ר"ש) שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע. גמרא:

אדום כארגמן:

כהן. וצריכין העדים לידע אם כהן הוא, הואיל וכותבין כן כדי להכירו, אע"ג דבלא"ה אין מדקדקין עידי השטר על זה דלא מסהדי אלא על מנה שבשטר. תוספ':

לבנו. מצוה בשעת מיתתו. ר"ש:

ואיני יודע כו'. והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו ואיני רוצה ליענש. ר"ש:

ערב. בההיא הנאה דקא מהימן ליה, גמר ומשעבד נפשיה. גמרא. וע"ע:

ולעיל פירש עד שיתבע כו' ואם אין לו אז כו'. וכן לשון הר"ש. וכ"כ הר"מ. וכתב המגיד וז"ל, ואם תשאל מה חלוק בין ערב לזה שהתנה כו' תשובתך שהערב סתם אפילו אין ללוה נכסים ידועים יכול הערב לדחותו עד שיתבע את הלוה בדין ואם יתחייב לו ואין לו אז יפרענו הערב. וכשהתנה ממי שארצה אינו יכול לדחותו אא"כ יש ללוה נכסים ידועים:

וטעמא כתב הר"ש דתן לו, מסור הממון בידו ואני אפרענו לך, אין כאן לשון הלוואה אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו עביד המלוה. ר"ש:

וכן. כלומר כמו שבהאי פלוגתא מיקל רשב"ג על הערב שלא יפסיד אף בזה היה מתקן שלא יפסיד. נ"י:

כלפי דשאר ערב נמי אינו חייב לפרוע אלא כשאין ללוה כמ"ש לעיל, כתב כאן דאפילו אין לו פטור כו'. אבל לענין השעבוד אפכא מסתברא ועתוי"ט:

דטב למיתב טן דו. ולטובתה נתכוין ולמצוה ונתכוין, שע"י הערבות יתרצו לשדך ולא נתכוין לפרוע הערבות. הר"ש:

ואיזהו קבלן. זה שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו. הר"מ: