ברטנורא על משנה מנחות · פרק 7 · משנה 3

השוחט את התודה בפנים. לפנים מן העזרה:

ולחמה חוץ לחומה. בגמרא מוקמינן לה חוץ לחומת בית פאגי. רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים. [אבל חוץ לעזרה קדוש]. ואע״ג דכתיב (ויקרא ז׳:י״ב) והקריב על זבח התודה חלות, דמשמע לכאורה שיהא הלחם אצלה בשעת זביחה, לא דרשינן על בסמוך. ורמב״ם גורס בית בגי. ומפרש שהוא מקום קרוב להר הבית אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית ושם אופים המנחות. ועל שם כך היו קורים לו בית בגי. לשון פת בג המלך:

עד שלא קרמו בתנור. לאו לחם נינהו. אלא עיסה בעלמא:

שחטה. על מנת לאכלה חוץ לזמנה, קדש הלחם ונפגל. על מנת לאכלה חוץ למקומה, קדש הלחם ונפסל. וטעמא דקדש הלחם, משום דפסולו בקודש, וקיי״ל כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו:

שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם. דפסולו קודם שחיטה הוא:

שחטה ונמצאת בעלת מום רבי אליעזר אומר קדש. בגמרא מוקי לה בדוקין שבעין, דבכי האי מומא סבר ר׳ אליעזר דאם עלו לא ירדו הואיל ואין מומן ניכר, הלכך קדש הלחם. ואין הלכה כר׳ אליעזר:

שלא לשמה. לא קדש הלחם, דכתיב (ויקרא ז׳:י״ג) על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו, על זבח שנזבח לשם תודת שלמיו:

וכן איל המלואים. לפי שהן היו תחלה לכל הקרבנות נקט איל המלואים. והוא הדין לאיל נזיר, דמלואים כקרבן יחיד הן חשובים: