פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות · פרק 4 · משנה 15

רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. פירושים שונים ניתנו למאמר קצר ומעט־סתום זה, ובעיקרם הם שלושה. (א) לפי פירוש אחד אומר ר' ינאי כי אין אנו יודעים להסביר ("אין בידינו") לא את תופעת "רשע וטוב לו" ולא את תופעת "צדיק ורע לו" (שני ביטויים מפורסמים המצויים בבבלי, ברכות ז ע"א). בלשון אחרת: עינינו הרואות כי לעיתים דרך רשעים שלווה, בעוד שצדיקים לוקים בייסורים, אך אין בידינו להסביר מצב זה הנראה סותר את העיקרון הדתי החשוב של קבלת שכר על מעשים טובים ועונש על התנהגות פגומה. (ב) לפי פירוש אחר מבקש ר' ינאי לומר, כי בני האדם בכלל ניצבים בדרך קבע במעמד של "בינוניים" (דהיינו: מי שאינם רשעים גמורים אך גם לא צדיקים גמורים), ומצב זה קורא להם ואף מאפשר להם לתקן את דרכם, לחזור בתשובה ולהגיע אל שלוות הצדיקים. "לשלוות רשעים לא נכנסנו" אך גם "בייסוריהן של צדיקים לא נגענו" (כנוסח הדברים באבות דרבי נתן, נוסח ב, לג). (ג) לפי הפירוש השלישי מדבר ר' ינאי על המצב המדיני־חברתי ששרר בימיו – כשהחלה הארץ לשוב למסלול של חיים רגילים, לאחר ביטול גזירות השמד שנגזרו בעקבות מרד בר כוכבא (שדוכא בידי הרומאים ביד קשה בשנת 135 לספירה) – והריהו קובע, כי הוא חי בדור של מצב ביניים, הייסורים כבר אינם מנת חלקם אך אל השלווה המלאה טרם הגיעו. – שלא כדרכנו בפירוש המונח בזה בפני הקורא הצענו לדברי ר' ינאי שלושה פירושים. שני הראשונים הם בעלי אופי תיאולוגי – הם מצביעים על חוסר היכולת האנושית להבין את הדרך שבה מנהל האלוהים את עולמו או קוראים לחזרה בתשובה – ואילו הפירוש השלישי הוא היסטורי, תואם תקופה מוגדרת ותנאי חיים מיוחדים, ועל כן הוא גם משכנע פחות. על השאלה עד כמה יש להביא בחשבון בעת פירוש מסכת אבות את המציאות המיוחדת שבה חי כל חכם וחכם ראו עוד להלן.

חכם ארץ ישראלי שחי ופעל ככל הנראה במחצית השנייה של המאה השנייה לספירה. מלבד המאמר הזה הוא מופיע במשנה ובתוספתא פעם אחת נוספת בלבד, כשהוא מביא מסורת בשם רבן שמעון בן גמליאל (תוספתא, סנהדרין ב, ה). ואולי הוא אביהם של ר' דוסתאי בן יניי (משנה, עירובין ה, ד) ושל ר' אלעזר בן ינאי (תוספתא, זבים א, ז). אגב: צורת הכתיבה "יניי" מקובלת היתה בארץ ישראל של תקופת חז"ל, תמורת הצורה "ינאי" (ובדומה כתבו בארץ: ודיי, כדיי במקום ודאי, כדאי).

דברי ר' ינאי, ושלוש ההצעות לפירושם שהובאו לעיל, מזמנים דיון קצר בשאלת הקשר שבין מאמרי המסכת לבין האירועים ההיסטוריים, הן הלאומיים והן האישיים, שחוו הדוברים הנזכרים בה. עד כמה ראוי לפרש מאמרים במסכת אבות כתוצאה מנסיבות חייו המיוחדות של חכם פלוני או אלמוני? התשובה על שאלה זו היא מורכבת: מחד גיסא מעניק פירוש כזה משמעות מלאה לדברי החכם, על ידי כך שהוא מעגן אותם בהקשר קונקרטי ומדויק, אך מאידך גיסא הוא מצמצם אותם ומגביל אותם אל נסיבות מוגדרות ואישיות, וכאשר בטלו הנסיבות – בטל לכאורה גם תוקף המאמר. סוגיה זו מלווה כל פרשן מודרני של המסכת, וכל אחד מהם בוחר את דרכו תוך מודעות לשני מרכיבי התשובה. עם זאת, הגדיל לעשות במציאת הקשרים היסטוריים וביוגרפיים למאמריה של מסכת אבות ההיסטוריון פרופ' בן־ציון דינור (1973־1884), מי שהיה בין השאר חבר כנסת ואף כיהן כשר חינוך בממשלת ישראל. בפירושו למסכת אבות, פירוש שעמד לנגד עינינו בכל עת, הוא מנסה לקשר בין נסיבות חייו של החכם, והתנאים ששררו בתקופתו, לבין דבריו. כותרת המשנה של ספרו אף אומרת זאת בבירור: "מסכת אבות מפורשת ומבוארת מתוך עיון במבנה מאמריה, זמניהם ומסיבותיהם" (כלומר: נסיבותיהם). לגבי המשנה שלנו הריהו אומר: "מאמרו של ר' ינאי אינו בא אלא לתאר את טיב זמנו: אנו חיים בזמן שאף על פי שבוטלו גזירות השמד וחזרה הנשיאות וחודשו הישיבות, 'אין בידינו משלוות רשעים' שנהנים מטוב העולם הזה, ו'לא מייסוריהם של צדיקים' שמקבלים ייסוריהם באהבה וחייהם כולם קודש". כאמור לעיל, פירוש זה נראה לנו מצומצם יתר על המידה, והעדפנו על פניו פירוש אחר. כעיקרון אנו מצפים מחיבור כמסכת אבות לאמירות שתוקפן ועומקן מתעלים מעל לתיאור מצב עובדתי חד פעמי וחולף.

שאלת משמעותם של הייסורים הבאים על הישרים והצדיקים ימיה כימי האמונה הדתית עצמה, וכבר ספר איוב המקראי מתמודד עמה בעוצמה (וראו גם לעיל ב, כא). אולם מעטות הפעמים שהיא עוררה משבר כה חמור כמו בתקופה הסמוכה למרד בר כוכבא (135־132 לספירה). הרומאים עשו מאמצים גדולים כדי לשבור את כוחם ורוחם של היהודים, ולמנוע מהם כל מחשבה של מרידה נוספת. על פי מקורותינו זו היא תקופת "גזירות השמד" הקשות שנגזרו בידי הקיסר אדרייאנוס: איסור על ברית המילה (אף שיש הסבורים כי איסור זה היה הגורם למרד ולא תוצאתו), איסור על שמירת שבת ומועדים, איסור על עיסוק בתורה וכיוצא באלה. הרומאים רדפו בחמת זעם את מנהיגי אותו דור, אשר עשו מאמץ רב כדי לשמור על רוח האומה. עשרה מהם, על פי מסורת קדומה, הוצאו להורג באכזריות רבה (והם מכונים "עשרת הרוגי מלכות"), ביניהם ר' עקיבא, ראש חכמי הדור ומנהיגו הרוחני של המרד.

המשבר אשר התעורר בעקבות אותן גזירות ורדיפות אכזריות היה חמור ביותר, כיוון שלא דובר במקרה זה בשאלה העקרונית בדבר סיבת סבלם של הצדיקים; תקופה זו התייחדה בכך שההתעקשות על קיום המצוות היא זו שהביאה איתה את המיתה והייסורים! אמנם, בדומה לתקופות אחרות (כולל בעקבות השואה של המאה העשרים), גם באותו דור היה מי שהציע לראות בעינויים ובייסורים עונש על עבירות כלשהן. אך הסברים מסוג זה לא הניחו את דעתו של ר' עקיבא. חכם זה פיתח תפיסה דתית הרואה את הייסורים כדבר נעלה ונשגב, ולא כעונש או כפרה על חטאים. לדעתו קבלת ייסורים באהבה ובשמחה היא תכליתו העליונה של האדם העובד את האלוהים בלב שלם. וכך הוא אומר בשמו של האלוהים: "אם הבאתי עליכם את הטובה – תנו הודאה [=הודו על כך], הבאתי עליכם את הייסורין – תנו הודאה" (מכילתא דר' ישמעאל, בחודש י), וצריך המאמין להודות על הסבל והייסורים הנופלים בחלקו באותה עוצמה של הכרת תודה שבה הוא מודה על הטוב שזכה לו.

כאשר חלה ר' אליעזר ונכנסו תלמידיו לבקרו ולהשתתף בצערו, אמר לו ר' עקיבא: "חביבין ייסורין!" (בבלי, סנהדרין קא ע"א), היינו שצריך הוא לשמוח על כך שהוא סובל. מסתבר שר' עקיבא נאה דרש וגם נאה קיים, ומת בעצמו על קידוש השם בייסורים קשים, אך תוך גילוי שמחה על סבלו (בבלי, ברכות סא ע"ב [וראו לעיל ג, יט]). עם זאת מתברר שלא כל חכמינו סברו כר' עקיבא, והתלמוד (בבלי, ברכות ה ע"ב) מספר על חולה אחר שעל השאלה אם "חביבין עליך ייסורין?" השיב בחדות: "לא הן ולא שכרן". גם תשובה זו מניחה כי הסובל מתוך השלמה ואף מתוך שמחה יזכה לשכר גדול, אלא שלעיתים כדאי לוותר הן על העוקץ והן על הדבש.

רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר. ומאמרו מורכב משני חלקים ולא ברור אם הם קשורים ביניהם. הראשון עניינו בהתנהגות חברתית ראויה:

הֱוֵה מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. היה תמיד הראשון להקדים ברכת שלום כשאתה פוגש בני אדם אחרים, "כל אדם", ללא קשר למעמדם ולזיקתם אליך, כדרכו של רבן יוחנן בן זכאי, "שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק" (בבלי, ברכות יז ע"א).

וֶהֱוֵה זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים. ראוי לו לאדם להיות תמיד, בכל תחום ועניין, בקבוצת המעולים והחשובים ולא בין הפחותים מהם, גם אם יחסית מצבו יהיה טוב יותר בקבוצה הפחותה. האריה מסמל את המלוכה והגבורה (ראו עוד ה, כג) ואילו השועל נחשב כבעל חיים בזוי וקל ערך. הבחירה בשני חלקי גוף (ראש מול זנב) נובעת מן הרצון לצייר קצוות פיזיים המסמלים גם קצוות חברתיים וערכיים (והשוו לשון הברכה: "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" [דברים כח, יג]). – המבקשים לקשר את שני חלקי המאמר אל קורות חייו של ר' מתיא, אשר עזב את ארץ ישראל וגר ברומי, ידגישו כי דווקא בעולם הנוכרי, שבו חיים יהודים וגויים בכפיפה אחת, יש חשיבות גדולה לעניין הקדמת השלום ל"כל אדם", וכי רק מי שמצוי בגולה, אפילו עלה בה לגדולה, יאמר כי עדיף להיות בארץ ישראל, בין האריות, גם אם לא יגיע שם למעמד של ראש.

חכם יליד ארץ ישראל שחי ופעל במחצית המאה השנייה לספירה, וששמו הפרטי היה במלואו מתתיה או מתתיהו. ר' מתיא ירד מארץ ישראל, כנראה לאחר מרד בר כוכבא, והקים ישיבה ובית דין ברומי, אשר שמעם יצא למרחוק עד שאמרו עליו "[הלֵך] אחר רבי מתיא לרומי" (בבלי, סנהדרין לב ע"ב), ומסופר כי חכמי ארץ ישראל שביקרו בעיר זו אכן פגשו בו ודנו עמו בעניינים שונים. חכם זה נזכר פעמים בודדות במשנה (כגון יומא ח, ו) ואף במקורות המאוחרים לה אין הוא מופיע רבות, כנראה בשל ריחוקו הגיאוגרפי ממרכזי הלימוד בארץ ישראל ובבבל. מקורות מאוחרים מפליגים בתיאור עושרו של ר' מתיא בן חרש ובהדגשת יראת החטא שלו. מסופר בהם כי הוא אף נעץ בעיניו מסמרים מלובנים באש כדי לא להתבונן בשטן שבא לפתותו בדמות אישה יפה (ילקוט שמעוני לבראשית, רמז קסא). לפי מסורת מאוחרת הוא קבור בכפר עילבון שבגליל התחתון.

מעניין לגלות כי בספרות חז"ל שוררת אי הסכמה באשר לתוקפו של הכלל שניסח ר' מתיא. בתלמוד הירושלמי (סנהדרין ד, ח) מובא כפתגם עממי כי "הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות". הדילמה ברורה. מה עדיף להיות: ראש כפר קטן או חבר מועצה שוּלי בעיר גדולה? קבוצה מובילה בליגה השנייה או קבוצת תחתית המדשדשת בליגה הגבוהה ממנה? הטוב שבתלמידי כיתה חלשה או תלמיד בינוני בכיתה מתקדמת? מסתבר כי אין תשובה פשוטה ואחת לסוגיה זו, וחיינו נעים תמיד בין שני פתגמים אלה, ראשים וזנבות לשועלים ולאריות גם יחד. אגב כדאי להעיר כי את מאמרו זה של ר' מתיא קישרו לא פעם אל פתגם ידוע של בן רומא, יוליוס קיסר: "מוטב להיות הראשון בכפר קטן מאשר השני בכרך רומי", מאמר המנוגד בתכלית למאמרו של ר' מתיא, אך התואם את הפתגם העממי המובא בתלמוד הירושלמי.

פרופ' יהודה פליקס, שחקר רבות את החי והצומח של ארץ ישראל הקדומה, קבע (בספרו "החי במשנה") כי "השועל" הנזכר במסכת אבות אינו אלא בעל החיים המוכר לנו היום בשם תן (jackal). אכן, קיים דמיון חיצוני גדול בין התן לבין השועל (השועל קטן במקצת מהתן והוא בעל אוזנים ארוכות יותר), והתן אף נפוץ הרבה יותר בארץ ישראל. אולם הסיבה שבגללה קבע פליקס כי המשנה עוסקת בתן, נובעת מכך שהתן הוא זה שמעביר בנשיכתו את מחלת הכלבת, דבר המתיישב יפה עם האזהרה (לעיל ב, י) מפני נשיכתו של השועל/התן. בין כך ובין כך, מבחינה ספרותית ענייננו בהופעת השם "שועל".

כבר במקרא הוא מתואר כבעל חיים המזיק לחקלאות ("שועלים קטנים מחבלים כרמים" [שיר השירים ב, טו]) וכחיה המסתתרת בין החורבות (יחזקאל יג, ד; איכה ה, יח). השועל הוא חיה זהירה ביותר, ומכאן דימויה העממי כרמאית וכנכלולית. השועל מופיע במשלים רבים, וכבר בתקופת חז"ל מוכרים היו מאות "משלי שועלים" (בבלי, סנהדרין לח ע"ב), כגון משל זה: "משל לשועל שמצא כרם והיה מסויג [=מגודר] מכל פינותיו והיה שם נקב אחד, וביקש להיכנס בו ולא היה יכול. מה עשה? צם שלושה ימים עד שרזה וחלש ונכנס באותו נקב, ואכל ושמן. ביקש לצאת ולא יכול היה לעבור. חזר וצם שלושה ימים אחרים עד שרזה וחלש וחזר להיות כשהיה, ויצא. כאשר יצא הפך פניו והביט בו ואמר: כרם כרם, מה טוב אתה ומה טובים הם הפירות שבתוכך, אבל מה הנאה יש ממך? כשם שאדם נכנס אליך כך הוא יוצא ממך" (קהלת רבה ה, יד [חלקו בארמית]). והנמשל הוא העולם הזה: "כאשר יצא מבטן אמו, ערום ישוב ללכת כשבא" (קהלת ה, יד). משל זה מוכר היה גם לממשל המשלים היווני איזופוס, והוא מפורסם גם בקרב תרבויות אחרות.

השועלים זכו לפרסום בעיקר בזכות שלוש מאות מהם שבין זנבותיהם קשר שמשון לפידים בוערים כששילח אותם לנקום בפלישתים ולשרוף את שדותיהם (שופטים טו, ד). על שמם, כידוע, נקראה יחידה מיוחדת שפעלה בדרום הארץ בזמן מלחמת העצמאות, הלוא הם "שועלי שמשון", והם מככבים גם בתג היחידה של פיקוד הדרום.

נראה שעל שם צורת זנבו של השועל נקרא אחד מזני הדגנים בשם "שבולת שועל", שם המצוי כבר במשנה (חלה א, א). יחד עם החיטה, השעורה, הכוסמת והשיפון חלים עליו הלכות מיוחדות כגון החובה לברך על אכילת לחם הנעשה ממנו "המוציא לחם מן הארץ", ועוד. כך הצליח השועל, חיה חמקמקת וטמאה, להיכנס גם אל עולם ההלכה.

לא הכול סברו כי אמירת שלום לכל אדם היא התנהגות מחייבת דרך קבע. לעיתים דווקא ראוי להימנע ממנה. דעה זו עומדת כנראה ביסוד דבריו של ר' אליעזר, האומר כי תלמיד "הנותן שלום לרבו ... גורם לשכינה שתסתלק מישראל" (בבלי, ברכות כז ע"ב). רש"י מסביר כי הכוונה לתלמיד שמברך את רבו בדרך אגב, כפי שהוא נוהג לברך את חבריו ובני גילו ("אהלן! מ'נשמע? איך הולך?"), במקום שיעשה זאת בכבוד ובמורא הראוי ("שלום עליך מורי ורבי" או כדומה). אבל אפשר להציע פירוש אחר לדברי ר' אליעזר. מתברר כי היו חכמים שסברו שמלכתחילה אין זה ראוי שאדם יפנה אל גדולים ממנו ויברכם ראשונה. וכך מסכם את הדיון בסוגיה זו ר' יוסף קארו, בעל החיבור ההלכתי "שולחן ערוך" (המאה השש־עשרה): "לא יתן [אדם] שלום לרבו, ולא יחזיר לו שלום, כדרך שאר העם, אלא שוחה [=קד קידה] לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד 'שלום עליך רבי' ... ויש אומרים שאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל" (יורה דעה, סימן רמב).

נראה אם כן כי ההוראה להקדים ולומר שלום תלויה גם בנוהגי הנימוס המקובלים בחברות שונות, והשאלה "מי אומר שלום ראשון – זה שעולה או זה שיורד", איננה זוכה לתשובה חד־משמעית.