פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות · פרק 3 · משנה 7

רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר. ומאמרו, המבוסס על הנחות יסוד אמוניות־דתיות, בא לעודד קיום מצוות, בעיקר כאלה התובעות את זמנו ורכושו של האדם.

תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ. כל מה שמקדיש אדם מזמנו ומרכושו למטרות כגון לימוד תורה, צדקה, החזקת בתי כנסת, מעשרות או ביכורים, את כל זה, אומר ר' אלעזר, נותן האדם ממה ששייך בעצם לאלוהים, כיוון שהיקום כולו – על אנשיו וקנייניהם – הוא רכושו. והראיה לכך מובאת מפסוק מספר דברי הימים:

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים־א כט, יד). עם סיום הכנת החומרים לבניין המקדש אמר דוד המלך כי כל מה שאסף וכל מה שתרם העם ותרמו מנהיגיו לא בא בסופו של דבר מרכושם שלהם, כי הכול הוא מתת שמים והכול שייך לאלוהים. – בין המפרשים יש המרחיבים את מאמרו של ר' אלעזר לכלול את "כל חפצי שמים, בין בגופך בין בממונך" (ר' עובדיה מברטנורא), ויש המצמצמים אותו בעיקר אל נושא הצדקה, כגון האמור במדרש: "לא יאמר אדם מחסר אני מנכסיי אם אתן לעניים. יסתכל אדם [ויראה כי] כל מה שאינו מחסר – אינו מוסיף. שער הראש והזקן שהן מסתפרין – לעולם מגדלין, והגבינים [=הגבּות] אינם מסתפרים לעולם ואינם מגדלין. נמשלו ישראל לרחל [=כבשה] שגוזזים אותה והיא מגדלת צמר בכל שנה ושנה, [ואילו] החזיר אינו נגזז ואינו מוסיף. אם נתת צדקה, לא משלך נתת אלא משל הקב"ה, שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב' (חגי ב, ח), וכן הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך' ... וכן היה רבי מאיר [זו גירסתו!] אומר 'תן לו משלו, שאתה ושלך שלו'" (שיר השירים זוטא א, טו). קשרו של ר' אלעזר אל נושא הצדקה (ראו להלן) מצדיק אולי פירוש מצמצם זה.

חכם ארץ ישראלי שחי בראשית המאה השנייה. ר' אלעזר (בן יהודה) היה מתלמידיו של ר' יהושע ורעהו של ר' עקיבא. המאמר שלפנינו – שיש המפרשים אותו כעוסק בעיקר במתן צדקה – מתקשר יפה אל סיפור אודות ר' אלעזר. הוא היה ידוע כמי שנותן צדקה ביד רחבה, עד שגבאי הצדקה היו מתחמקים ממנו כשראוהו, כיוון שידעו שהוא יתן להם אף את פרוטתו האחרונה ולא רצו לרושש אותו לגמרי (בבלי, תענית כד ע"א). על פי המשך הדברים בתלמוד יצא פעם ר' אלעזר לשוק כדי לקנות נדוניה לבתו, ראה מרחוק גבאי צדקה, אשר ניסו להתחמק מפניו, אך לא הניח להם עד שתפס אותם והשביע אותם לספר לו במה הם עוסקים. כשענו לו: "ביתום ובאלמנה", אמר להם ששני אלו קודמים לבתו ונתן להם את כל שבידו.

ובאשר למקום מושבו של ר' אלעזר (המופיע במקורות שונים כברתותא, בירתותא, כפר תותא או בירתא), נראה שהיה בקרבת יבנה, כיוון שחכם זה מוסר דברים מפי חכמים שישבו בעיר זו (כגון משנה, טבול יום ג, ד).

ארבע פעמים נזכר המלך דוד במסכת אבות (ועוד כמספר הזה פעמים במשנה כולה). במשנתנו הוא נזכר כמי שהכין את החומרים לבניין המקדש, ולהלן הוא נזכר גם כלומד תורה (ו, ג) וכמחבר ספר תהילים (ו, ט) – כולם הקשרים שמתחום הדת והאמונה. מסתבר שדוד המלך של חז"ל שונה בעיקרו עד מאוד מזה המצטייר מן הספרים ההיסטוריים של המקרא (שמואל ומלכים), וקרוב יותר אל דוד כפי שהוא עולה מחזונם של הנביאים, ממזמורי תהילים המיוחסים לו או העוסקים בו ("מזמור לדוד") ומתיאורו בספר דברי הימים, המזכיר אותו בעיקר כמי שהכין את הקרקע לבניין המקדש וארגן את סדריו. דמותו של דוד עברה שינויים מרתקים במהלך הדורות. דוד של ספרי נביאים ראשונים – לוחם מר נפש, פוליטיקאי ממולח, חוטא ברדיפת נשים ובהריגת מתחריו (כעולה, למשל, מסיפור בת שבע ואוריה) – נעשה בספרות המקראית המאוחרת, ובמיוחד בספרות חז"ל, לתלמיד חכמים, המקדיש את מירב זמנו ללימוד תורה ולחיבור שירות וזמירות. "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר" (בבלי, ברכות ג ע"ב). דוד של חז"ל הוא בעיקרו של דבר אדם ירא שמים המקיים את המצוות כולן באדיקות רבה: מתפלל בכל מקום וזמן (פסיקתא רבתי ט), מפריש מכספו דרך קבע לצדקה (בבלי, בבא בתרא י ע"ב) ומתרחק מגזל (תנחומא שמות, ז). ובכלל: "וכן היה דויד מלך ישראל עושה: מקהיל קהילות בשבת ויושב ודורש ... מעמיד את הבימה בבית המדרש ויושב ודורש לישראל בשורות טובות ונחמות, הלכות הפסח בפסח והלכות עצרת [=שבועות] בעצרת והלכות החג [=סוכות] בחג" (מדרש הגדול לשמות, עמ' תשכג).

הסיבות לשינוי הגדול הזה שעברה דמותו של דוד הן רבות, אך אחת מהן היא בוודאי רצונם של חכמים להציג את אבי שושלת המלוכה בישראל, את אביו של המשיח (שהוא כידוע "בן דוד") באור חיובי יותר מזה העולה מן המקרא וכדמות הקרובה יותר לעולמם שלהם. המשפט הידוע, "דוד מלך ישראל חי וקיים" בא לעולם (כמסופר בתלמוד הבבלי, ראש השנה כה ע"א) כסיסמה חד פעמית שבאמצעותה הודיעו לראשי הסנהדרין על קידוש החודש. משפט זה נתפרש עם הזמן כמבטא את דמותו העל־היסטורית והנצחית של המלך, והוא נעשה לאחד משירי העם הידועים ביותר בזמר הישראלי, ואף בוצע בידי גדולי הזמרים בעולם כולו.

ספרות חז"ל בכללותה עוסקת אך מעט בספר דברי הימים. נראה שהמון העם לא הכיר ספר זה, וכתוצאה מכך נמנעו דרשנים מלהשתמש בו לשם הוכחת דבריהם. אך מסתבר שלא רק ההמון הדיר את רגליו מספר דברי הימים. דון יצחק אברבנאל (בן המאה הט"ז), בהקדמתו לפירושו לספר שמואל, מציין ש"הספר ההוא, דברי הימים, בלתי נהוג אצל היהודים במדרשיהם", ובהמשך ההקדמה הוא אף מכה על חטא ואומר: "את חטאיי אני מזכיר היום, כי לא קראתי בו מימיי, ולא חיפשתי בעניינו מהיותי ועד עתה". העובדה שחז"ל ממעטים להשתמש בספר דברי הימים במהלך דרשותיהם מפתיעה שבעתיים על רקע קביעתם, ש"לא ניתן דברי הימים אלא לידרש" (ויקרא רבה א, ג ועוד), היינו שכל תכליתו של הספר – ובעיקר רשימות היוחסין הארוכות הפותחות אותו – היא לשמש חומר גלם לדרשות.

התייחסות נוספת אל ספר דברי הימים אנו מוצאים במשנה (יומא א, ו). מסתבר שבלילה של יום הכיפורים מקריאים היו בפני הכהן הגדול את ספר דברי הימים (וספרים אחרים). ומדוע? רש"י בפירושו כותב: "שהן דברים ממשיכין [=מושכין] את הלב לשומען ואין שינה חוטפתו" (שכן לכהן הגדול אסור היה לישון באותו לילה), ואילו הרמב"ם בפירושו למשנה אומר: "אלו הספרים הנזכרים יש בהם סיפורים וחשבונות לזמנים שעברו, ישעשעו הנפש, ולא יתנמנם". נוכל על כן להוסיף את ספר דברי הימים לרשימת הדרכים שבאמצעותן ניתן לשמור על עירנותם של מי שאסור שיירדמו, בצד הקפאין ודומיו.

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר. ויש נוסחים הגורסים: "רבי שמעון", הוא ר' שמעון בר יוחאי, אלא שחכם זה כבר אמר את דברו לעיל (ג, ד) והנוסח "רבי יעקב" נראה עדיף.

הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה. מי שהולך בדרך ותוך כדי כך משנן בעל־פה (="שונֶה") את התורה שלמד,

וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר "מַה נָּאֶה אִילָן זֶה, מַה נָּאֶה נִיר זֶה". ואותו אדם פוסק משינון התורה (="ממשנתו") ומתפעל מן האילנות ומן השדות החרושים (=ניר) המתגלים לעיניו,

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁו. פסוקי המקרא (ראו להלן) מלמדים כי אדם כזה נחשב כמי שמכניס עצמו למצב של סכנה. לדעת ר' יעקב רק התורה מגנה על האדם ובלעדיה הוא חשוף לפגעים שונים, בכל מקום ובכל זמן, ובמיוחד כשהוא מהלך ברשות הרבים שסכנותיה מרובות (והשוו לעיל ג, ה). חז"ל לא התנגדו להנאת החושים ממעשה הבריאה ומעולם הטבע – ואף חייבו אמירת ברכות שונות למראה אילנות מלבלבים בחודש ניסן, או למראה מחזות טבע אחרים (ברקים, הים הגדול ועוד) – אלא שאת לימוד התורה ושינונה ראו כעומד בראש סולם הערכים האנושי, והפסקתו, ואפילו למטרה חיובית, נתפסה כמעשה שאין ראוי לעשותו, מעשה שסכנתו בצידו.

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב. ולא ברור מה הוא הכתוב, מה הוא הפסוק, שבו מדובר. על כן יש הרבה הגורסים כאן "מעלין עליו" (בלי מילת "הכתוב"), ואחרים מצביעים על פסוקים שונים, כגון פסוק מספר משלי שהובן כעוסק בתורה: "בהתהלכך תנחה אותך ... בשכבך תשמור עליך" (ו, כב), או הפסוקים הנזכרים במשנה הבאה (וראו שם). בין כך ובין כך, אין בדברי ר' יעקב משום התעלמות מיפי הטבע או קריאה לזלזל בו, אלא רק קביעת סדר עדיפויות והצבת רף גבוה בפני לומדי תורה, התובע מהם התמסרות ללא גבול, בכל מצב ומול כל פיתוי, אף חיובי.

הוא ר' יעקב בן קורשאי (או: קרשי), חכם ארץ ישראלי שחי באמצע המאה השנייה לספירה, והיה אחד ממוריו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה (ירושלמי, שבת י, ה). נראה שקשרו אל בית הנשיא היה קשר אמיץ והוא נזכר באחד מן הסיפורים כמי ששמר אמונים לנשיא בשעת משבר. שני חכמים, ר' מאיר ור' נתן, ביקשו להביך את הנשיא של אותם ימים, רבן שמעון בן גמליאל, על ידי שקבעו בהיעדרו שסדר הלימוד למחרת היום יהיה במסכת עוקצין מן המשנה, מסכת שלא רבים עסקו בה. ר' יעקב, ששמע על התוכנית הזו, חזר ושינן באזני הנשיא את המסכת במשך הלילה כולו, עד שלמדהּ על בוריה (בבלי, הוריות יג ע"ב). ומעניין שעל חשיבות השינון עומד ר' יעקב גם במאמר שלפנינו.

בשיעורי תּוֹשְבָּ"ע, הוא הקיצור המקובל של "תורה שבעל־פה" [למען האמת יש לומר: תורה שעל פה!], מחזיקים הלומדים לפניהם ספרים רבים: משנה ותלמוד, מדרש וסידור ועוד כיוצא בזה, והכול בכתב. אך לא כך היו הדברים מעולם. בתקופת חז"ל היתה התורה שבעל־פה עדיין פשוטה כמשמעה: תורה שהועברה בעל־פה, והשינון היה דרך הלימוד המקובלת שלה. כך חזרו הלומדים בעל־פה על קטעי מקרא ותפילות, הלכות ואגדות, פעם ופעמיים ובמקרה הצורך אף מאה פעמים, כי "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת [פעמים]" (בבלי, חגיגה ט ע"ב). רק המסירה מפה לאוזן באמצעות השינון היתה הכלי להעברת המסורת מדור לדור, מהורה לצאצאיו וממורה לתלמידיו. בדרך כזו נתהוו והועברו חיבורי היסוד של חז"ל במשך דורות רבים, עד שהחליט מי שהחליט להעלותם על הכתב, וזאת משיקולים שונים. זה היה גם גורלה של המשנה – שבה מצויה מסכת אבות – ואף שמה, "המשנה", מרמז על אופן העברתה, על השינון. כך הועברו קבצים של משניות בעל־פה לאורך מאות שנים עד לימיו של רבי יהודה הנשיא, אשר צירף אותם יחדיו והעלה אותם על הכתב (ולמען האמת, יש גם מי שסבור כי המשנה התפרסמה לראשונה בעל־פה ולא בכתב!). החכמים שיצרוה מכונים בשם "תנאים", שהיא הצורה הארמית של המילה העברית "שונים". זאת ועוד: בבתי מדרש רבים נמצאו אנשים מיוחדים, המכונים אף הם בשם "תנאים", אשר שימשו כספר חי, כזיכרון מהלך, ובשעה שנפל ספק באשר לנוסחו הנכון של מאמר כלשהו ביקשו מהם לדלות את הנוסח המדויק מזיכרונם. אנשים אלו חזרו לא פעם בדייקנות על דברים שלא הבינו, ובספרות ימי הביניים הם כונו לעיתים בלשון הגנאי "חמור נושא ספרים", ללמדך על הפער שבין הבנתם לבין זיכרונם. מסתבר – כפי שמגלים מחקרים שנעשו בתרבויות רבות, שאין בהן מסורת של כתיבה – כי יכול אדם ללמוד בעל־פה יצירות ארוכות ורחבות, כגון אפוסים יווניים בני אלפי שורות או את ספר תהילים כולו ואפילו את המקרא מראש ועד כלה, וכיוצא באלה. בעולם כזה יכול אדם להיות בעל ידע אדיר אף אם לא למד לקרוא או אף אם נולד עיוור, והמקורות מלמדים על חכמים גדולים ועתירי ידע שאיבדו את מאור עיניהם אך כיהנו בקודש כראשי ישיבה, כגון רב יוסף בבבל.

בצד ההנאה שמפיק האדם ממפגשו עם הטבע, עליו לתת את דעתו על שאלות שונות של איכות הסביבה ועל סוגיית מקומו של האדם בטבע הסובב אותו, כולל חובתו לשמור עליו. שאלות אלה אינן המצאה של דורנו, וכבר חז"ל עסקו בחלק מהן. לפי דבריהם, ובעקבות סיפור בריאת העולם שבתורה, נברא האדם לאחר שהעולם כולו הותקן לכבודו, והוא קיבל את רשות האלוהים לשלוט בטבע ולרדות בו. אולם שליטה זו אינה מתירה לו לעשות בטבע ככל העולה על רוחו: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז, יג). על פי מגמה זו התפרשו ברוח "סביבתית" כמה מצוות, הלכות והוראות שונות. למשל, מצוות שנת השמיטה, המבטאת לפי ביאור זה התחשבות בצורך האדמה לנוח מעמלה; או גזירת התורה שלא להשחית עצי מאכל לצורך בניית מצור על עיר כלשהי, "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי [=האִם] האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?" (דברים כ, יט). איסור כריתת עצי פרי פוּתח עוד יותר בספרות חז"ל, כגון: "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי, הקול [=זעקת העץ] יוצא מסוף העולם ועד סופו" (פרקי דרבי אליעזר, לג). עם זאת יש להודות שהיהדות לא השכילה ליצור תורה אקולוגית שיטתית, משנה סדורה בסוגיה זו, ככל הנראה משום שלאורך מאות בשנים לא ישב עם ישראל על אדמתו, וכמיהתו לשוב לציון חיזקה את תחושת הזרות שלו כלפי סביבתו בגלות. לכך יש להוסיף את העובדה שחלק מן הפילוסופיות האקולוגיות המודרניות מבטאות תפיסה ביוצנטרית, הרואה את הטבע במרכז ואת האדם רק כחלק ממנו או אפילו כמצוי בשוליו, בעוד שהיהדות ראתה מאז ומתמיד את האדם כנזר הבריאה, כמרכזהּ וכשליטהּ.