פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות · פרק 5 · משנה 4

פרשנים רבים רואים את משנה ו כהסבר למשנה ה, ובעקבותיהם הבאנו את שתי המשניות ואף דנו בהן כאחת.

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם, וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. ומה הם ניסים אלה? ממשיכה המשנה ומסבירה:

עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם. המכות שהובאו על המצרים, בארצם ובים סוף, לא פגעו בעם ישראל, אף שהוא נמצא בשני המקרים בסמוך אל המצרים, והצלתו מכל מכה ומכה היא הנס שהתרחש לו. ואכן, לגבי חלק מן המכות מקפידה כבר התורה לומר שבני ישראל לא נפגעו מהן. ראו, למשל, לגבי מכת חושך (שמות י, כב־כג: "ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים ... ולכל בני ישראל היה אור במושבותם") וכן מכת ערוב (ח, יח), דבר (ט, ו) וכמובן מכת בכורות. – ספר שמות מונה כידוע עשר מכות שהוכו המצרים בארצם, אך עדיין יש לשאול: מה הן המכות שבהן הוכו המצרים על הים? ומה היה מספרן? (וראו להלן).

התופעה המוכרת לנו בשם "ראשי תיבות" קרויה בלשונם של חז"ל בשם נוטריקון (והיא תיבה הגזורה מיוונית: כתיבה כדרכם של סופרים, הם הנוטריונים, הכותבים במהירות ובקיצורים). אחד מן הנוטריקונים המפורסמים ביותר הוא "דצ"כ עד"ש באח"ב", הבא לרשום את עשר מכות מצרים: דם צפרדע כינים, ערוב דבר שחין, ברד ארבה חושך ו(מכת) בכורות. נוטריקון זה נזכר אף בהגדה של פסח, והוא מסייע למי שמבקש לזכור את עשר המכות על פי סדרן בספר שמות, פרקים ז־יא. "בספר שמות" אמרנו כי להפתעתנו נמצא במקרא את רשימת מכות מצרים גם בשניים ממזמורי ספר תהילים, אלא שכאן לא מדובר בעשר מכות דווקא, ואף סדרן איננו זהה לזה שבתורה.

כך נמצא במזמור ק"ה, שהוא מזמור היסטורי המספר את תולדות עם ישראל מימי אברהם ועד כניסת העם לארץ כנען. בין השאר נאמר בו, כי משה ואהרן נשלחו אל מצרים כדי לעשות בארץ זו אותות ומופתים: "שלח חושך ויחשך ... הפך את מימיהם לדם ... שרץ ארצם צפרדעים ... אמר ויבוא ערוב, כינים בכל גבולם. נתן גשמיהם ברד ... אמר ויבוא ארבה ... ויך כל בכור בארצם" ולאחר מכן "ויוציאם בכסף וזהב" (פסוקים כח־לז). המדובר אפוא בשמונה מכות בלבד, וסימנן חדצ"ע כבא"ב!

ואילו במזמור היסטורי אחר, מזמור ע"ח העוסק בתולדות העם מתקופת השעבוד במצרים ועד לבחירת דוד למלך, נאמר אודות האותות והמופתים שהראה ה' במצרים: "ויהפוך לדם יאוריהם ... ישלח בהם ערוב ... וצפרדע ... [ויתן] יגיעם לארבה. יהרוג בברד גפנם ... וחייתם [=ואותם] לדבר הסגיר ... ויך כל בכור במצרים ..." ולאחר מכן "ויסע כצאן עמו וינהגם כעדר במדבר" (פסוקים מד־נב). וכאן המדובר בשבע מכות בלבד, וסימנן דע"צ אבד"ב!

הפרשנים המסורתיים של ספר תהילים התלבטו בשאלת העדרן של כמה מן המכות מן המזמורים, והפרשן הספרדי בן המאה השתים עשרה, אברהם אבן עזרא, למשל, שיער (בפירושו למזמור ע"ח) כי "לא הזכיר מכת כינים גם מכת שחין גם מכת חושך גם מכת דבר בעבור שנמלטו בני אדם [ממכות אלה ולא נפגעו מהן]". אמנם אפשר שבעלי המזמורים נטלו לעצמם את זכות החירות האמנותית, ובחרו להזכיר רק מה שתאם את יצירותיהם השיריות, אך גם אפשר שהם הכירו מסורות אחרות באשר למספר המכות ולסדרן, ואותן שיקעו במזמוריהם.

שאלת המכות שבהן הוכו המצרים על ים סוף (ובמקביל: עשרת הניסים שהתרחשו לעם ישראל באותה עת) העסיקה גם את המדרשים. במכילתא דר' ישמעאל (בשלח, ד) נמצא את הפירוט הבא, שחלקו עוסק במכות שהוכו המצרים וחלקו בניסים שהתרחשו לישראל: "עשרה ניסים נעשו לישראל על הים. נבקע הים ונעשה כמין כיפה [והראיה מובאת מדרשה מסובכת ביותר אשר יסודה בפסוק מספר חבקוק ג, יד־טו: 'נקבת במטיו ... דרכת בים סוסיך']; נחלק לשניים, שנאמר 'ונטה את ידך על הים ובקעהו' (שמות יד, טז); נעשה הים יבשה, שנאמר 'ובני ישראל הלכו ביבשה' (שם, פסוק כט); נעשה כמין טיט, שנאמר 'דרכת בים סוסיך חומר [=טיט] מים רבים' (חבקוק שם, פסוק טו); נעשה פירורין פירורין, שנאמר 'אתה פוררת בעוזך ים' (תהילים עד, יג); נעשה סלעים סלעים, שנאמר 'שיברת ראשי תנינים על המים' (שם); נעשה גזרים גזרים, שנאמר 'לגוזר ים סוף לגזרים' (תהילים קלו, יג); נעשה ערימות ערימות, שנאמר 'וברוח אפיך נערמו מים' (שמות טו, ח); נעשה כמו נד, שנאמר 'ניצבו כמו נד נוזלים' (שם); הוציא להם [=לבני ישראל, מים] מתוקים מתוך מלוחים, שנאמר 'ויוצא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים' (תהילים עח, טז); הקפיא להם את הים משני חלקים ונעשה כמין בולוס [=גביש] של זכוכית, שנאמר 'קפאו תהומות בלב ים' (שמות טו, שם)". מתברר שבעל המסורת הזו מפרק את סיפור קריעת ים סוף לגורמיו – על יסוד פסוקים מסיפור מעבר ים סוף ומשירת הים, בתוספת שברי פסוקים שונים מדברי הנביאים ומן המזמורים המאזכרים אירוע זה או אירועים דומים שבהם נלחם ה' במים ובכוחותיו ויכול להם – וכך מגיע אל עשרה ניסים או עשר מכות.

עם זה מתברר כי מקורות אחרים אינם מסתפקים במציאת עשר מכות שהוכו המצרים על הים, והם הולכים ומגדילים את מספרן עד לחמישים ואף עד למאתיים וחמישים מכות (אם כי מבלי לפרטן). כך בקטע ידוע מן ההגדה של פסח, שמקורו אף הוא במדרש המכילתא האמור (בשלח, ו), ובו חלוקים שלושה חכמים באשר למספר המכות שהוכו בהן המצרים על ים סוף. לדעת ר' יוסי הגלילי, מדובר בחמישים מכות, וראייתו: במצרים אומרים החרטומים לפרעה כי המכות "אצבע אלהים" הן (שמות ח, טו), ואילו על הים נאמר כי העם ראה את "היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" (שם יד, לא), וכיוון שביד חמש אצבעות – גדל מספר המכות שנעשו על הים לחמישים. ר' אליעזר מקבל את הנחתו של ר' יוסי הגלילי, שמניין המכות על הים גדול היה פי חמישה ממניין המכות שבמצרים, אך הוא סבור שבמצרים לקו המצרים 40 מכות, כיוון שמכות מצרים מתוארות במזמור ההיסטורי שבספר תהילים (עח, מט) בחמישה כינויים: "ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים". די היה למזמור בכינוי אחד, ואם הוסיף עוד ארבעה, משמע שיש להעניק משמעות למספר זה, ומכאן שכל מכה במצרים היתה בת 4 מכות. ר' עקיבא מפתח רעיון זה ומוצא בפסוק מתהילים חמישה כינויים (כיוון שהוא מחשיב גם את "חרון אפו" כמכה נוספת) וכך הוא מגיע ל־250 מכות. הגדלת מספר המכות באה כנראה להאדיר את מעמד קריעת ים סוף, אירוע שהותיר רושם גדול על הספרות המקראית, ללא שיעור הרבה יותר מאשר מכות מצרים.

עם הזמן – וכנראה רק בראשית ימי הביניים ואולי מתוך רצון להאריך את ליל הסדר – נתגלגלה מסורת מדרשית זו אל ההגדה של פסח, והיא נאמרת בה מיד לאחר מניין עשר מכות מצרים, כולל הנוטריקון של דצ"כ עד"ש באח"ב.

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" (במדבר יד, כב). בניגוד למתואר במשנה הקודמת, העוסקת בעשרת הניסים שאירעו לעם ישראל במצרים ועל ים סוף, מזכירה משנה זו את התנהגותו כפויית הטובה של העם. לא רק שלא הודה על כל הניסים שזכה להם, אלא אף הטריח על הקב"ה וניסה לבדוק את כוחותיו, יכולותיו ובעיקר את סבלנותו ואורך רוחו בהציגו בפניו כל פעם אתגר אחר, כגון הוצאת מים מסלע והספקת מזון במדבר, או דברי תלונה ותואנות שונות. אמת, אפשר ש"עשר" שבפסוק הוא מספר עגול בלבד (ראו לעיל ה, א) – וכך אמנם פירשו הרשב"ם ("עשר: הרבה") ואבן עזרא ("עשר: רבים. והזכיר 'עשר' בעבור היותו סך חשבון [=מספר עגול], כי הוא סוף האחדים וראש העשרות") – אך המדרשים (ראו להלן) יודעים לפרט באלו ניסיונות המדובר.

כמה הצעות מצאנו בספרות חז"ל כדי לקבוע באילו ניסיונות המדובר, והכול מתוך הנחה כי המספר 10 איננו מספר עגול או סתמי. במסכת אבות דרבי נתן (נוסח א, לד) נאמר כך בעקבות חלק מן הפסוק הפותח את ספר דברים, "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מוֹל סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצירות": "עשרה ניסיונות ניסו אבותינו להקב"ה במדבר: 'במדבר' – שעשו את העגל, שנאמר 'יעשו עגל בחורב' (תהילים קו, יט); 'בערבה' – על המים [תלונת העם שבעקבותיה הוציא משה מים מן הסלע], שנאמר 'ויצמא שם העם למים' (שמות יז, ג); 'מוֹל סוף' – על שהמרו [=מרדו] על ים סוף, שנאמר 'וימרו על ים בים סוף' (תהילים קו, ז); 'פארן' – במרגלים, שנאמר 'וישלח אותם משה ממדבר פארן' (במדבר יג, ג); 'תופל' – אלו דברי תיפלות שתפלו על המן [באומרם עליו שהוא חסר טעם, במדבר כא, ה]; 'ולבן' – זה מחלוקתו של קרח (ראו להלן ה, כ); 'וחצירות' – על השלָו – הרי שבעה. ובמקום אחר הוא אומר 'ובתבערה ובמסה ובקברות התאווה מקציפים הייתם את אלוהיכם' (דברים ט, כב)", ובפסוק אחרון זה הוא רומז לשלושה אירועים נוספים מתקופת המדבר: התאווה לאכילת בשר ואכילתו באופן בלתי מבוקר (תבערה וקברות התאווה – במדבר י״א:ל״ד) או דרישת מים במקום הקרוי בשם "מסה ומריבה" (שמות יז), "על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין" (פסוק ז).

במסכת אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק לח, באה רשימה שונה במקצת, אך גם היא רואה את רשימת המקומות הנזכרת בראש ספר דברים כדברי תוכחה של משה על אירועי עבר שבהם הכעיס העם את אלוהיו. ואילו בתלמוד הבבלי (ערכין טו ע"א־ע"ב) מובאת מסורת אחרת בשם ר' יהודה: "עשרה ניסיונות ניסו אבותינו להקב"ה: שניים בים, ושניים במים, שניים במן, שניים בשלָו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן", והוא מפרט אותם על יסוד פסוקים שונים, כאשר הרעיון המרכזי הוא שבכל אחד מן האירועים המרכזיים של יציאת מצרים – מעבר ים סוף, הוצאת מים מסלע במדבר, ירידת המן והשלו, מעשה העגל והמרגלים – היה עניין של חטא שניתן להגדירו גם כניסיון שניסו בני ישראל את האלוהים ואת מידת סבלנותו.

נפוץ בלשוננו השימוש בביטוי "דור המדבר" ככינוי לדור ביניים שחי בתקופת מעבר בין שעבוד לגאולה, דור שכבר נחלץ ממועקות העבר אך טרם הגיע אל מנוחת העתיד. כך, למשל, נהוג לתאר בביטוי זה את דור מייסדי מדינת ישראל, או כל קבוצה של אנשים שהניחו – לא פעם תוך מאבק וקשיים – את היסודות לתחומים חדשים, כגון רפואה או חקלאות. ביטוי זה, שנעימתו חיובית, לקוח מלשון חז"ל, המכנים כך את יוצאי מצרים שלא זכו להגיע לארץ ישראל, אף שצעדו אליה שנים רבות והתייסרו רבות בדרכם.

האם היה דור המדבר דור ראוי לשבח או שמא לגנאי? מתברר כי נמצא במקורותינו דעות מנוגדות וקוטביות בשאלה זו. מצד אחד מתואר דור זה בתורה כדור של כפויי טובה, אנשים שלא הצליחו להשתחרר מאופיים כעבדים ושכל משאם ומתנם עם משה, אהרן או האלוהים מורכב היה מטרוניות, מתלונות וממעשים של קטנות אמונה ומרידה. מאידך גיסא יש המתארים דור זה כדור מופלא במיוחד: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך / לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" אומר הנביא ירמיהו (ב, ב), ובעקבותיו נמצא בין חכמינו כאלה הרואים דור זה כ"דור שכולו דעה" (ויקרא רבה ט, א), דור שרק הוא ראוי היה לקבל את התורה מבין כל דורות עם ישראל (שם יג, ב) וזאת בשל יושרו וצדיקותו (תנחומא, יתרו ט). אפשר שהחכמים הרואים את דור המדבר באור חיובי – אף שהם מודעים למסופר בתורה – עושים זאת מתוך הזדהות עם אנשים שנתבקשו לעשות את מה שהוא כמעט בלתי אפשרי: להתנתק בבת אחת ממסורת חיים של מאות בשנים ולשנות אורח חיים תוך תקופת נדודים וסבל, עמוסה בקשיים. בראייה החיובית של "דור המדבר" ניכרת הזדהות עם הקשיים והניסיון (שנכשל) יותר מאשר עם הכישלון, וברוח זו בעיקר נקלט הביטוי "דור המדבר" בשפתנו.

הבה וננסה להסביר "ניסיון" מה הוא. השורש נס"ה ושם העצם "ניסיון" משמשים בדברי חז"ל (ובמקרא) רק במשמעות אחת: בדיקת אופיו או יכולותיו של מאן דהוא על ידי העמדת אתגר קשה בפניו, הן על ידי האלוהים (כמו במקרה של הניסיונות שבהם הועמד אברהם [לעיל, משנה ד]) והן על ידי האדם עצמו, המנסה את רעהו או, להבדיל, את האלוהים. בניסיון במשמעות זו ניתן, כידוע, להצליח או להיכשל. כך, למשל, קובעים חז"ל כשהם מנסים לתרץ את חטאו הנורא של דוד המלך בבת שבע, כי היה זה ניסיון שנכשל להילחם ביצר הרע, וכי "לעולם אל יביא האדם עצמו לידי ניסיון, שכן דוד הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל" (בבלי, סנהדרין קז ע"א). כן שמענו על האפשרות לקחת את חמורו של מוכר "לניסיון", כדי לבדוק את טיבו קודם לקנייתו (ספרי דברים, פיסקה כא), ממש כמו נסיעת מבחן ברכב חדש. באורח דומה מוצע בתלמוד הבבלי (ברכות ס ע"ב) לבקש בתפילה היומית: "ואל תביאני לא לידי חטא, ולא לידי עוון, ולא לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון", וכך אכן נאמר בתפילת שחרית שבסידור התפילה.

מאז ימי הביניים קיבלה תיבת "ניסיון" גם משמעות נוספת – סך כל הידע והיכולת שצבר אדם (או צברה החברה) בתחום מסוים כתוצאה מריבוי ההתנסויות והניסיונות שעמדו בהם. כך, למשל, הפתגם "אין חכם כבעל ניסיון" (שאיננו מופיע בספרות חז"ל) המתייחס לניסיון לא כאל אתגר חד פעמי שבו הועמד האדם, אלא כמכלול של התרשמויות המביא לחכמת חיים ויכולת התמודדות עם אתגרים נוספים. המילונאי, כך מסתבר, זקוק לניסיון רב כדי שיוכל לנסות ולבאר את המילה "ניסיון".