פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות · פרק 5 · משנה 15

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּיוֹשְׁבִים לְפְנֵי חֲכָמִים: סְפוֹג וּמַשְׁפֵּךְ, מַשְׁמֶרֶת וְנָפָה. אנשים אלה מדומים לארבעה כלים (עליהם ראו להלן).

סְפוֹג – שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל. וכל מה שהוא שומע הוא קולט ושומר בחובו, בלא להבחין בין עיקר וטפל, חשוב ושולי.

מַשְׁפֵּךְ – שֶׁמַּכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְּזוֹ. וכל מה שהוא שומע הוא ממהר לשכוח, ואין לו בסופו של דבר שום תועלת מלימודיו.

מַשְׁמֶרֶת – שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים. זה התלמיד שרק הדברים השוליים והטפלים נחקקים בתודעתו, בעוד שהדברים העיקריים והמרכזיים נשכחים ממנו.

וְנָפָה – שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת. זה המובחר שבתלמידים, היודע להבדיל בין עיקר וטפל ומטמיע בתוכו את המיטב והמובחר, ושני במעלה אחריו הוא הספוג. ומי גרוע ממי – המשפך או המשמרת?

"בית המדרש" נזכר מאות פעמים בכל מרחבי ספרות חז"ל (אך אינו מוכר מן המקרא) והוא אחד המוסדות המרכזיים שבאו לעולם בתקופתם (במקביל לבית הכנסת [לעיל ד, יד]). בבית המדרש ישבו חכמים ותלמידיהם והקדישו את מירב זמנם ללימוד התורה ופרשנותה, פיתוח ההלכה ושאר מקצועות הדעת כגון התיאולוגיה והפילוסופיה, בדרך לימוד מיוחדת הקרויה "מדרש". דלתות בית המדרש לא נחסמו בפני הציבור הרחב, אך זה פקד אותו בדרך כלל רק מפעם לפעם, בעיקר כדי להקשיב לדרשות בנושאים שונים שנשאו החכמים בשבתות או בימים טובים. והנה מסתבר, כשאנו עוסקים בעולמם הרוחני של חכמים, כי אנחנו נדרשים, נתבעים, לערוך הבחנה בין שתי משמעויות שונות של השורש דר"ש: (1) נאום ברבים, דיבור בפני ציבור על נושאים שונים; (2) לימוד התורה תוך העמקה והרחבה, דקדוק בכל פרטיה, מיצוי כל ענייניה והצבעה על שפע רעיונות חדשים שניתן להעלות בעקבותיה.

המדרש, במשמעותו השנייה, הוא המסגרת הספרותית־מחשבתית שאפשרה לכל דור ודור ולכל חכם וחכם לחזור אל ספר הספרים, אל התנ"ך, לקרוא אותו בדרכים חדשות ומגוונות ולגלות בו כמעט אין־ספור פירושים וביאורים, בבחינת "שבעים פנים לתורה" (וראו עוד להלן ה, כה). לפי תפיסת חז"ל, התנ"ך איננו כשאר הספרים, אלא יצירה אלוהית שכל פסוק וכל מילה שבה, כל אות וכל תג, הם בעלי משמעויות רבות ומתחלפות, אפילו סותרות, אשר הקוראים בה נדרשים לגלותן ולפעול בעקבות העולה מהן, בין שמדובר במסקנה הלכתית ובין שמדובר במסקנה מוסרית־התנהגותית. וכבר למדנו לעיל (א, יז) כי לא המדרש עיקר אלא המעשה הבא בעקבותיו.

מה הם ארבעת הכלים שמזכירה המשנה?

[א] הספוגים (מקור המילה הוא ביוונית) הם בעלי חיים רב־תאיים פשוטי־מבנה, החיים בים ובמים מתוקים, וסוגים רבים מהם מצויים בחופי ישראל, לאורך הים התיכון ובמפרץ אילת. הנקבוביות הזעירות שעליהם מאפשרות למים, הנושאים מזון וחמצן, להיכנס לתוך גופם, ובשל גמישותם ויכולתם לאצור נוזלים אפשר היה לעשות בהם שימוש, דרך משל, כדי לרחוץ את הגוף, לנקות את השולחן, לאגור נוזלים בכלל (כגון מפצע פתוח) ועוד. עם הזמן נעשתה תיבת "ספוג" כינוי לכל חומר המסוגל לקלוט נוזלים: "ספוגין של צמר" (בבלי, עבודה זרה יח ע"א), "ספוג שעל גבי המכה" (תוספתא, שבת ה, ג) ועוד. המשנה (כלים ה, א) מכירה "סופגנין" כבצק הספוג בנוזלים, ומאוחר יותר נולדה ממילה זו הסופגנייה הטובלת בשמן!

[ב] המשפך שימש להעברת נוזלים או אבקות מכלי קיבול אחד לחברו. הוא רחב בחלקו העליון (הקרוי "קערה") וצר בחלקו התחתון (הוא ה"פה") ונעשה מחרס, מתכת, עץ, עצם ואף זכוכית. לעיתים אפשר היה לאטום את "הפה" בזפת (משנה, כלים ג, ח) וכך הפך המשפך לכלי קיבול, ואף שימש ככלי מדידה של רוכלים (משנה, עבודה זרה ה, ז). אפשר היה גם להניח על פיו פיסת בד וכך נעשה המשפך למעין מסננת (תוספתא, שבת ח, ט).

[ג] המַשמרת (ויש קוראים: מְשַמֶּרֶת) היא כלי שנועד לסינון נוזלים, בדרך כלל יין (ואת שמה היא קיבלה מן השמרים, שאותם סיננה מן היין לאחר תסיסתו [משנה, שבת כ, א]). המשמרת היתה עשויה מחומר רך ונקבובי כגון שק, בגד או שעם, וניתן היה להניח אותה (בלשון חז"ל "לתלות") על פי הכלי שלתוכו שפכו את היין או על פי הכלי שמתוכו נמזג היין (תוספתא, תרומות ז, יג). בצד המשמרת מכירה המשנה גם מסננת שהיתה עשויה חרס או מתכת ושנועדה בעיקר לסינון מיץ החרדל (משנה, שבת כ, ב), אך נראה שעם הזמן נטשטש ההבדל בין המשמרת והמסננת ושתיהן שימשו בתפקיד דומה. תיבת "משמרת" נעלמה משפתנו, אך ה"מסננת" שומרת על מקומה.

[ד] הנפה היא כלי המפריד בין סוגי קמח שונים, כאשר סמיכות הרשת בנפה קובעת מה יעבור בין החורים ומה יישאר מעליהם, כפי שכתוב: "נפה זו – מוציאה קמח בפני עצמו, סובין בפני עצמו, קיבר [=קמח גס ולא נקי] בפני עצמו ..." (ספרי דברים, מח). מתברר כי בימים עברו היה הקמח החשוב והמשובח ביותר הקמח העבה מכולם, הסולת, ואף נאמר כדרשה על הביטוי "נופת צופים" כי "כל מי שאומר דברי תורה ברבים ... צריך שיהיו דבריו ערבים על שומעיהם כסולת שצפה על פני הנפה" (ילקוט שמעוני, שיר השירים, רמז תתקפח).