פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות · פרק 2 · משנה 8

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. מאמרים מפי הלל הזקן מצאנו הן בפרק א (משניות יב–יד) והן בפרק ב (משניות ה–ח), ובפרק א נזכר בצד הלל גם שמאי (משניות יב ו–טו). על שמם של הלל ושמאי, כידוע, קמו במאות הראשונות לספירה שני "בתים", היינו שתי אסכולות של לימוד ופסיקת הלכה, ומסכת אבות ממשיכה לעסוק בתלמידם המובהק של השניים, ולאחר מכן תעסוק בתלמידיו שלו. חזרנו אפוא למאמרים המובאים מפי מורים ותלמידיהם, דור לאחר דור – וזאת לאחר סטייה ארוכה (א, טז – ב, ד) שעסקה בנשיאים מבית הלל.

אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזֵק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. רבן יוחנן פונה אל רעיו, לומדי התורה, ומתריע בפניהם שלא להתגאות ולהשתבח בהישגיהם בלימוד תורה, שכן אין זו מעלה מיוחדת אלא לא פחות ולא יותר מאשר מילוי חובתו הבסיסית של האדם, "לפי שלא נוצרו הבריות אלא על מנת שיתעסקו בתורה" (אבות דרבי נתן, נוסח א, יד). לפי גירסאות אחרות נאמר כאן "אם עשית תורה הרבה", היינו בקיום מצוות מדובר במשנתנו ולא בלימוד תורה בלבד. בין כך ובין כך זו תשובתו של חכם זה לשאלה הקיומית הבסיסית בדבר טעם החיים, של "האדם המחפש משמעות" לקיומו עלי אדמות (כשם ספרו של הפסיכולוג היהודי־אוסטרי ויקטור פרנקל). ייתכן שהמשך האמור במסכת, אודות תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי וניסיונם לקבוע מה היא "הדרך הטובה" שבה ילך אדם בחייו, גם הוא חלק מחיפוש תשובות לשאלה זו – מן החידות הגדולות הניצבות בפני האדם באשר הוא. רבן יוחנן הציע כאן תשובה דתית, ומן הסתם אפשר להציע במקביל לה תשובות רבות נוספות, אך אין לך אדם היכול להתחמק מניסיון להשיב עליה, ירצה או לא ירצה, במודע או שלא במודע.

מנהיגו הרוחני של עם ישראל בתקופה הסמוכה לחורבן בית שני ולאחריו. אף שהיה הצעיר בתלמידי הלל הזקן, כינה אותו מורו בכינוי המחמיא "אב לחכמה, אב לדורות" (ירושלמי, נדרים ה, ו). עד לחורבן הבית (סביב שנת 70 לספירה) ישב בירושלים ובעיירה ערב שבגליל התחתון, בה שהה שמונה־עשרה שנים (ירושלמי, שבת טז, ח). לפי המסופר עליו, יצא בחשאי מירושלים – בימי מצור הרומאים על העיר – כדי לפגוש במצביא הרומאי (ולימים קיסר רומי), אספסיינוס, ולבקש ממנו את "יבנה וחכמיה" (בבלי, גיטין נו ע"ב). בפעולה זו גילה רבן יוחנן בן זכאי הבנה מפוכחת ומרחיקת לכת של תוצאות החורבן הצפוי, שכן אם עד החורבן סבבה היהדות סביב המקדש, הרי שלאחר החורבן היה צורך בחיפוש דרך חדשה של חיים דתיים בלא מקדש. רבן יוחנן בן זכאי ייסד בית מדרש ביבנה ועמד שם בראש הסנהדרין בנסותו להתגבר על השבר הגדול של חורבן ירושלים והמקדש. בין השאר תיקן כמה תקנות "זכר למקדש" (משנה, ראש השנה ד, א–ד), אך היו כאלה שהתנגדו לניסיונותיו להשוות את מעמד המרכז החדש למעמדו של הישן (בבלי, ראש השנה כט ע"ב). בין שאר מפעלותיו יש להזכיר גם את ויכוחיו עם הצדוקים (בבלי, מנחות סה ע"א–ע"ב ועוד) במטרה להעמיד את דרך החיים הפרוּשית במרכז חיי הדת היהודית. על רבן יוחנן בן זכאי נאמר "שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק" (בבלי, ברכות יז ע"א), ודמותו זכתה להערכה והערצה רבה. הוא החכם היחיד שזכה לתואר "רבן", המיוחד לנשיאים, אף שלא היה מצאצאי הלל. לפי המסורת חי מאה ועשרים שנה (בבלי, ראש השנה לא ע"ב), והיא ניסיון ברור להעמידו בדרגה המתקרבת לזו של משה רבנו. כשמת אמרו עליו "משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה" (משנה סוטה ט, טו).

שתי אסכולות של לימוד ופסיקת הלכה שהתקיימו במהלך המאה הראשונה לספירה ואף מעט לאחריה. הן נקראו על שם מייסדיהן – הלל ושמאי (הנזכרים בפרקים א ו–ב של מסכת אבות כמה פעמים), שהיו שונים במידה רבה בהשקפת עולמם: הלל נודע כעניו וכנוטה לוותרנות, בעוד שמאי נודע כקפדן הנוטה להחמיר, ובעקבותיהם הלכו גם תלמידיהם. היו מחלוקות ספורות בין הלל ושמאי עצמם (למשל משנה עדויות פרק א, שם הם חלוקים בשאלות הקשורות להפרשת חלה או למקווה טהרה), אך בידינו יותר משלוש מאות מחלוקות בין "בית הלל" ל"בית שמאי". לפי המסורת, עד שקמו "בתים" אלו לא היו מחלוקות של ממש בין חכמים, והקמת הבתים נתפסה שלא לשבח (ראו: בבלי, סנהדרין פח ע"ב: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן – רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות"). בדרך־כלל נטו בית שמאי להחמיר וללכת לפי האמת המוחלטת, ובית הלל נטו להקל ולהתחשב בטבע האדם, אך ישנם שישה מקרים שבהם בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים (ראו משנה עדויות ה, ב). למרות המחלוקות שבין הבתים מסופר כי משפחות התלמידים שבהם התחתנו ביניהן, "ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה" (בבלי, יבמות יד ע"ב). עוד מסופר כי בת־קול היא שהכריעה בין הבתים, באומרה כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל ... מפני שנוחין ועלובין [=מקבלים עלבון באהבה] היו" (בבלי, עירובין יג ע"ב), ואכן הלכות בית הלל נעשו ההלכה המקובלת, ורק הלכות בודדות נפסקו כבית שמאי.

עם השנים נעשו המושגים "בית הלל" ו"בית שמאי" למטבעות לשון מקובלות המכוונות אל גישה מקלה מכאן ואל גישה מחמירה וקפדנית מכאן.

בתלמוד נמצא סיפור המדגים את הסכנה שבגאווה עצמית שמתגאה אדם על שלמד תורה הרבה. גיבור הסיפור (לפי חלק מנוסחי התלמוד) הוא ר' אלעזר בנו של ר' שמעון בר יוחאי "שבא ... מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה" (בבלי, תענית כ ע"א–ע"ב). גאוותו זו הביאה אותו לפגוע באדם מכוער שפגש בדרך, ולומר לו: "כמה מכוער אותו האיש [=אתה]! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?", וכאשר השיב לו האדם המכוער ואמר "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני [כלומר לאלוהים]: 'כמה מכוער כלי זה שעשית'", הבין החכם שחטא, ירד מן החמור, נפל לרגלי האדם המכוער וביקש ממנו שיסלח לו. רק לאחר הפצרות רבות זכה החכם למחילתו של המכוער, ולא משום ש"אדם גדול בתורה" היה, אלא אך ורק בזכותם של אנשי עירו של ר' אלעזר אשר ביקשו מן האדם הנפגע לסלוח לרבם.

הסיפור מסתיים במוסר ההשכל שמפיק החכם מן הסיפור: "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז". נראה שכוונתו לבקר את התנהגותו שלו: הוא התנהג כאותו עץ ארז זקוף ומוצק, המתגאה בגובהו ויופיו, בעוד שעליו להיות צנוע וענו, כאותו קנה הנע ונד בפני כל רוח מצויה. מן הקנה, ממשיך הסיפור ומלמד, יוצרים את הקולמוס, כלי הכתיבה, כדי "לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות", ורק חכם הנוהג כקנה – ואינו מחזיק טובה לעצמו על שלמד תורה הרבה – ראוי להיות כלי להפצת התורה והאדרתה. זה סיפור של ביקורת עצמית, וישנם רבים כאלה במרחבי ספרות חז"ל. (על הקנה והארז ראו עוד ג, כא.)

חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי... הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן. לאחר רשימת חמשת התלמידים יאמר רבן יוחנן דבר בשבחו של כל אחד ואחד מהם, ולהלן (משניות יב–יד) ישווה ביניהם בדרכים שונות. רק לאחר מכן יובאו מאמריהם של החמישה (משניות טו–יט [ושם גם יובאו פרטים ביוגרפיים על כולם]). ראוי להעיר שבכתבי יד טובים של המשנה לא מצרף רבן יוחנן את התואר "רבי" לשמות תלמידיו, שכן לא מקובל הוא שיקרא הרב לתלמידיו בכינוי זה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקָנוֹס – בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רבי אליעזר מושווה לבור לאגירת מים שדפנותיו מצופות בטיח עבה ועל כן אין המים מחלחלים ממנו ואובדים. והוא דימוי למי שמשמר כל מה שלמד ואיננו מאבד מתורת רבותיו דבר.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה – אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. גם על משה רבנו (שמות רבה מה, ד) מצאנו לשון שבח כללית זו: אשרי האם שהביאה לעולם אדם שכזה! נראה שרבן יוחנן רואה את רבי יהושע כאדם מושלם במעלותיו, עד שאיננו יכול לצמצמן להגדרה ממצה אחת (אך ראו להלן).

רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן – חָסִיד. "שהיה עושה לפנים משורת הדין בכל מעשיו" (פירוש רבנו יונה [וראו עוד להלן ה, יג]).

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל – יְרֵא חֵטְא. "שהיה עושה סייגים [=גודר עצמו בגדרות] להרחיק עצמו מן העבירות" (פירוש רבנו יונה [וראו עוד להלן ג, יא]).

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ – מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. בניגוד לרבי אליעזר בן הורקנוס, האוצר את תורת רבותיו כבור מלא מים מבלי שהוא מוסיף עליה דבר, רבי אלעזר בן ערך הוא כמעיין השופע מים חדשים עוד ועוד, כלומר מחדש על מה ששמע ומפיץ תורתו למרחקים. דימוי התורה למים הוא דימוי קבוע בספרות חכמים ("אין מים אלא תורה" [בבלי, בבא קמא פב ע"א]) וממנו נגזרו מאפייניהם של שני סוגי התלמידים: "בור סוד" ו"מעיין המתגבר". עולם הלימוד זקוק לשני סוגים אלו – לשומר המסורת בהקפדה ולזה היוזם והמחדש – ושילוב שניהם, ואף המתח שנוצר ביניהם, הוא גורם מרכזי ומפרה בהתפתחות עולם התורה בפרט ועולם הידע בכלל (וראו עוד במשנה הבאה). האם אפשר שדברי השבח הכלליים לר' יהושע, "אשרי יולדתו", באים להציג אדם שהוא בור סוד ומעיין המתגבר גם יחד?

מה היא משמעותה של השוואת ר' אליעזר בן הורקנוס לבור סוּד (וראוי לציין שיש גם הגורסים כאן: "בור סיד" ואף "בור סָווּד")? כדי להבין זאת עלינו לזכור את הריאליה של העת העתיקה, שממנה שואל רבן יוחנן בן זכאי את עולם הדימויים שלו. אספקת המים בארץ ישראל מבוססת בעיקר על מי הגשמים (ראו, למשל, דברים יא, י–יא: "כי ... למטר השמים תשתה מים"). מכיוון שבארץ ישראל יורדים הגשמים רק בעונת החורף, נהגו לחפור בורות באדמה לשם איסוף המים ולשמירתם, ומציאותו של בור מים נחשבה כאחד הדברים החיוניים לכל משק חקלאי. את קירות הבור ציפו מתוכו בשכבת טיח, שנועדה למנוע את חלחול המים אל מחוץ לבור. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במשך השנים בארץ ישראל נחשפו בורות רבים – בערים, בכפרים, ובחצרות הבתים – מה שמעיד על חשיבותו הגדולה של הבור בימי קדם.

הכנת הבור לא היתה מלאכה של מה בכך. לאחר מציאת קרקע מתאימה, חפירת הבור וחפירת תעלות ניקוז האמורות להוביל את מי הגשמים לתוכו, צריכים היו לסוּד את הבור בטיח שהיה מורכב מסיד (אבני גיר שרופות), חול, מים ולעיתים גם משרידי חרסים. גם הכנת הסיד דרשה מאמץ רב, שריפה ממושכת של אבני הגיר בכבשן המיוחד לכך. בלא טיוח דפנות הבור לא ניתן היה לשמר בו את המים, ועל כן מבחנו הגדול של הבור היה מידת יכולתו לשמש כאמצעי אגירה מוצלח. כאשר רבן יוחנן בן זכאי חושב על ר' אליעזר בן הורקנוס, הוא רואה בעיני רוחו בור מים שדפנותיו מחופות בטיח עבה, שאינו מאפשר לאף טיפה לחמוק החוצה. אם ר' אליעזר עצמו הוא הבור, הרי שהמים הנאגרים בו הם התורה, ובמקרה זה תורת רבותיו של החכם.

ייתכן שבדימויו של ר' אליעזר לבור טמון רובד נוסף. בניגוד למקורות מים אחרים, שנחשבו כקניין הרבים (כגון המעיין), רוב הבורות היו קניינו של היחיד ונמצאו ברשות היחיד. ייתכן, אם כן, שדימויו של ר' אליעזר לבור כולל גם משמעות נוספת זו: המים־התורה, האגורים בבור, הם קניינו הרוחני של החכם, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מעצמיותו ומאישיותו. וניתן להוסיף ולומר כי בניגוד למעיין הנובע מעצמו, האדם שולט שליטה מוחלטת בבור, וזה מסמל את יכולתו של האדם ליצור בעצמו כלי לאגירת השפע ולשלוט בהפצתו. דומה שלכל זאת התכוון רבן יוחנן בן זכאי בבקשו להלל ולשבח את אחד מתלמידיו הגדולים, מי שהעיד על עצמו כי מעולם "לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי" (בבלי, סוכה כח ע"א). על חכם זה ראו עוד להלן, משנה טו.

במה זכתה אמו של ר' יהושע בן חנניה להיזכר כחלק מן השבח שחולק לו רבו ("אשרי יולדתו"), ומדוע לא נזכרו אמותיהם של שאר החכמים? בפירוש המיוחס לרש"י מסופר כי "היא גרמה לו שיהיה תלמיד חכם. שכל הימים שנתעברה אימו ממנו היתה מחזרת בכל יום על עשרים וארבעה בתי כנסיות [=כנסת] שהיו בעיר ואומרת: 'בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שיהא תלמיד חכם'". הוא קובע כי כך מסופר בתלמוד הירושלמי, אך לא מצאנו סיפור זה במדויק, ואולי עמד לפניו נוסח אחר של התלמוד הזה. עם זאת מצאנו בתלמוד הירושלמי מסורת דומה, לפיה נאמר על ר' יהושע ש"היתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה", לאחר לידתו (ירושלמי, יבמות א, ו). בין כך ובין כך אנו למדים ממסורות אלו על חשיבות האם בחינוך ילדיה ועל אמו של ר' יהושע שעשתה מאמץ גדול כדי שייחשף לעולם הלימוד עוד בינקותו. אֵם שכזו אכן ראויה לכל שבח, ואּם היא מוצאת מקור של גאווה בבנה (הרופא, הפרופסור או עורך הדין) – הרי שזכתה לכך בצדק.

עם זאת יש לזכור כי על פי חכמים חובת חינוך הילדים מוטלת על האב בלבד (בבלי, קידושין כט ע"ב): "האב חייב בבנו למולו, ולפדותו [=פדיון הבן], וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות [=מקצוע], ויש אומרים אף להשיטו במים [=ללמדו לשחות]", ואילו האם פטורה במפורש מחובות אלה. ואולי בשל כך ראויה לציון שבח מיוחד אמו של ר' יהושע בן חנניה.

הוּא הָיָה אוֹמֵר. הכוונה לרבן יוחנן בן זכאי, שבמשנה הקודמת מנה את שבח חמשת תלמידיו, זה אחר זה. במשנה זו (וכן להלן, בשתי המשניות הבאות) הוא עורך השוואות שונות בין התלמידים ותכונותיהם. אמת, בדרך כלל נראה כי אין זה ראוי למורה להשוות בפומבי בין תלמידיו ולהצביע על עדיפותו של אחד מהם על פני האחרים, אך נראה שההשוואה שלפנינו לא נערכת בין האנשים עצמם אלא בין מה שהם מייצגים: "בור סוד", "מעיין מתגבר", יראת חטא וחסידות (וראו במשנה שלפני זו). העובדה שהחכמים אינם מוכתרים בתואר "רבי" עשויה ללמד שגם מאמר זה (וראו במשנה הקודמת) בא לעולם כשעדיין ישבו על ספסל הלימודים.

אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקָנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה – מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. משקלו של ר' אליעזר ודרכו בלימוד תורה ("בור סוד") עולים בערכם על "כל חכמי ישראל" גם יחד, ולפנינו דברי שבח מפליגים ביותר.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ. אבא שאול מביא את המאמר הזה בשם רבן יוחנן, אך בניסוח אחר.

אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקָנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה – מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. לפי נוסח זה, ר' אלעזר בן ערך, "המעיין המתגבר", עולה במשקלו על כל החכמים, כולל ר' אליעזר בן הורקנוס. בשתי המשניות הבאות מובאות שתי דוגמאות להעדפה שהעדיף רבן יוחנן את דעותיו של בן ערך בהשוואה לשאר חבריו. מסתבר כי בתקופת חיבור מסכת אבות הוכרו שני נוסחים שונים של דברי רבן יוחנן בן זכאי – תופעה לא נדירה בעולם התורה שבעל־פה, שבו נעו מסורות מפה לאוזן במשך שנים רבות – ורבי יהודה הנשיא החליט להביא את שניהם. בבואם יחד מלמדים המאמרים על הקושי שבהחלטה מה להעדיף: "בור סוד" או "מעיין המתגבר" (וראו במשנה שלפני זו).

חכם שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה (ונראה שהיה גם חכם אחר בשם זה, שחי במאה הראשונה, קודם לחורבן). ייתכן שעוד זכה בילדותו לראות את בית המקדש השני (שחרב בשנת 70 לספירה), שכן הוא מביא מסורות שעניינן בניהול המקדש ואביזריו (כגון משנה מידות ב, ה). לפי כמה מסיפוריו היה בשלב מסוים של חייו קברן (בבלי, נידה כד ע"ב), ובין השאר הוא מעיד כי "קובר מתים הייתי; פעם אחת נפתחה מערה תחתיי, ועמדתי בגלגל עינו של מת [כלומר, בתוך ארובת העין שבגולגולת] עד חוטמי; כשחזרתי לאחוריי אמרו: עין של אבשלום היתה", ללמדך על המידות הענקיות שייחסה האגדה לאבשלום בן דוד. בעקבות זאת מעיר התלמוד, שאבא שאול אדם גבוה מאוד היה, וכי רבי טרפון (עליו ראו להלן, משנה כ), שהיה ידוע אף הוא כאדם גבוה, לא הגיע אלא עד כתפו. על פי מסורת מאוחרת הוא קבור ליד בירייה הסמוכה לצפת.

במסכת שלנו מופיע אבא שאול רק כמוסר מאמר של רבן יוחנן בן זכאי, ולא כהוגה עצמאי, אך בספרות חז"ל הוא נזכר רבות. בין מאמריו המפורסמים באגדה נמצא המאמר התובע מן האדם לנסות ולחקות בהתנהגותו את האלוהים: "מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, ג). ואילו בתחום ההלכה מפורסמת עמדתו השוללת את הייבום ומעדיפה את החליצה על פניו (בבלי, יבמות קט ע"א). דין התורה קובע כי אם נפטר אדם בלא צאצאים, צריך אחד מאחיו לייבם, כלומר לשאת, את האלמנה כדי להוליד ממנה בן אשר ישא את שם הנפטר (דברים כה, ה ואילך). אם האח מסרב לעשות כן, מתקיים טכס החליצה המשחרר את האישה מזיקתה אליו. אבא שאול קבע את עדיפותה של החליצה על פני הייבום, וכך נהגו, כמעט תמיד, במהלך הדורות ועד היום הזה.

את הכינוי “אבא (שאול)" מסביר הרמב"ם (במבואו למשנה) ככינוי המקביל לכינוי “רבי". בעקבותיו הולך הרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן [אלג'יר, מאות יד־טו]) המוסיף ואומר כי “כן נהגו האומות לקרוא דרך כבוד בשם אב, הישמעאלים הרבה מאוד, ואף הנוצרים לאפיפיור – אב קדוש". וכידוע, תוארו של ראש הכנסייה הקתולית גזור ברוב השפות מן המילה הלטינית papa שפירושה: אבא (ומכאן באנגלית Pope ובדומה בשאר השפות האירופאיות), ובערבית: אלבּאבּא. המשנה מכירה חכמים נוספים שנתכנו בכינוי “אבא", כגון “אבא גוריא" (קידושין ד, יד) ו"אבא יוסי בן חנן" (מידות ב, ו), וכנראה גם כאן שבכינויי כבוד המדובר, או שכינוי זה הוענק לאנשים שזכו לאריכות ימים. במקביל שמענו גם על נשים מכובדות שכונו בכינוי “אמא", כגון “אמא שלום", אחותו של רבן גמליאל ואשתו של ר' אליעזר בן הורקנוס, וגברות רומיות מכובדות כונו “מטרונה" (מן הלטינית: mater, אם. על מטרונה מפורסמת אחת ומערכת קשריה עם ר' יוסי בן חלפתא ראו להלן ד, ח).

מעניין כי התלמוד מעיד כי “עבדים ושפחות אין קורין אותם אבא פלוני ואמא פלונית", להוציא עבדי בית הנשיא, שבשל חשיבותם ניתן היה לכנותם בשם תואר זה (בבלי, ברכות טז ע"ב).

רבן יוחנן בן זכאי שוקל כביכול את תלמידיו על שתי כפותיו של המאזניים, ולעיל (א, ה) גם למדנו כי ראוי לדון את כל האדם “לכף זכות". מסתבר כי כלי השקילה הטוב ביותר שעמד לרשות בני האדם היו המאזניים. הם שימשו בעולם הקדום בעיקר כדי לשקול מתכות יקרות, ועל כן גדולה חשיבותם של מאזניים מדויקים. מאזני אמת מייצגים לפיכך את האדם ההגון והישר (ומכאן נובעת הוראת המקרא: “מאזני צדק ... יהיה לכם" [ויקרא יט, לו]), בעוד שמאזני מרמה מסמלים את הרשע (“כנען, בידו מאזני מרמה לעשוק אוהב" [הושע יב, ח]). על כן לא ייפלא שמאזניים הפכו גם לסמל קבוע של משפט וצדק. אמנם המאזניים הם דימוי רווח למשפט אמת, אך היהדות הגדילה לעשות כאשר ניצלה את הופעת המאזניים בגלגל המזלות (בהורוסקופים הוא תואם לימים שבין 23 בספטמבר ל־23 באוקטובר) כדי להתקשר אל ענייני חודש תשרי החל בתקופה זו. זה חודש שבמרכזו ימים של חשבון נפש ובהם שוקלים ובוחנים את מעשיו של האדם. ובמדרש אף נאמר: “הקדוש ברוך הוא מוחל להם במזל מאזניים, בחודש תשרי" (מדרש תנחומא, במדבר יג). ובעקבות פסוק מקראי מוקשה (תהילים סב, י), "אך הבל בני אדם, כזב בני איש במאזניים לעלות, המה מהבל יחד", אומר המדרש: "כל הבלים וכל כזבים שישראל מכזבים כל ימות השנה באים בחשבון, 'במאזניים לעלות', בחודש השביעי שהוא מזל מאזניים .." (פסיקתא רבתי, מ), שהרי המאזניים הם כלי השקילה והבדיקה, גם של התנהגות האדם. וממשיך המדרש ומקנה לשם החודש משמעות חדשה: "מהו תשרי? תשרי ותשבוק [=בארמית: תתיר ותעזוב את] חובנו", והוא מנושאיה העיקריים של תקופת הסליחות והרחמים.