תוספות יום טוב על משנה תמיד · פרק 5 · משנה 5

מי שזכה במחתה. כתב הר"ב ולא היה בזה פייס אלא מי שזכה בקטרת ע"י פייס. אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. הכי תני רבי יהודה בפ"ב דיומא דף כ"ה וגם בירושלמי. ופירשו התוס' דר"י ס"ל דכך הוא אומר כלומר שכן רגיל לומר לזה שעמו. אבל אם ירצה לומר לאחר. או שירצה לעשות הכל לבדו כדאשכחן בכ"ג ביוה"כ [וכדעת הרמב"ם שכתבתי משנה ב' פ"ב דיומא] הרשות בידו ורבנן פליגי עליה בהא דלא ס"ל דבדעת כהן תליא מלתא ומיהו מודו דאין חוזרים ומפייסים אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס עכ"ד. אבל דעת הר"ב נראה דס"ל דאע"ג דתנא ר"י אומר י"ל דאין כאן מחלוקת כלל. ולפיכך העתיק דבריו. וטובא אשכחן במשנה כיוצא בזה וכמ"ש בסוף בכורים. ואיני יודע מנין לו להרמב"ם שבפרק ד' מהלכות תמידין. כתב שמי שזכה בתרומת הדשן. והוא הפייס הראשון. הוא המכניס המחתה הזאת:

וחתה. כתב הר"ב דל"ג מן המאוכלות הפנימיות. וכ"כ התוס' פ"ו דזבחים דף ס"ד. ואני הארכתי כבר בזה בס"ד במשנה ג' פ"ד דיומא:

נתפזר ממנו כקב גחלים. כתב הר"ב שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין וכו'. כת"ק דמשנה ד' פ"ד דיומא. ומ"ש הר"ב וכדי להוליכה מלאה מערה באחרונה. כלומר לאחר שירד ולא בעודו על המזבח אחר שחתה שמה שלא חתה בשל זהב לא היה אלא כדי שלא תתקלקל בחתייה. אלא היינו טעמא שלא היה מערה עד באחרונה שירד כדי שתהא מליאה ולא יתפזר בירידתו בשפוע הכבש:

ובשבת. כתב הר"ב שאסור לכבות ואע"פ שמן התורה אינו איסור בכיבוי. אלא כשיתכוון לעשות פחם כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ב דשבת. י"ל דהכא כיון דאפשר בלא כבוי לא התירו השבות במקדש. ועיין בפי' הר"ב בסמוך [*וכזה כתבתי בשם הכ"מ בפ"ק משנה ג']:

ועל השרץ. לשון הר"ב שנמצא בעזרה. לא דק למכתב אליבא דהלכתא דהלכה כר"ע שאומר במשנה דסוף ערובין. שאף מן העזרה מוציאין במקום שחייבין על זדונו כרת. וכן מ"ש הר"ב אבל נמצא בהיכל או באולם. לא דק כלל שזה אף דלא כר"ש בן ננס דפליג אדר"ע. דהא תנן התם דמודה אף במבין האולם ולמזבח. ומ"ש הר"ב דעל שבות כזה גזרו. עיין בערובין שם משנה י"ב: