לחם שמים על משנה יומא · פרק 8 · משנה 1

אסור באכילה ובשתייה. כתב הרע"ב אף על גב דבאכילה ושתיה ענוש כרת. משום דבעי למתני שאר עינויין דלית בהו כרת תני אסור. ובתי"ט כתב ע"ז למ"ש דחצי שיעור אסור נמי דאורייתא היה יכול לכתוב דלחצי שיעור תני אסור עכ"ל:

ואני אומר אף על גב דפסק הרע"ב ז"ל כר"י בחצי שיעור. מ"מ ניחא ליה טפי לאוקמא למתני' הכי דאתיא ככ"ע. ואליבא דר"ל נמי מיתוקמא מתני' כפשטא. דבאכילה ושתייה איסורא הוא דאיכא כרת ליכא. כגון בחצי שיעור. ומאי אסור מדרבנן. וכוונת הרע"ב ליתן טעם אמאי לא נקט חומרא דאכילה ושתייה. דהא משכחת בהו כרת. ולא נקט אלא קולא דידהו. דהיינו איסור גרידא ומתרץ אגב הני שאר עינויין דלית בהו אלא איסורא בלא כרת. תני נמי אכילה ושתייה דכוותייהו. דמיירי בגוונא דלית בהו אלא איסורא בלחוד. למר כדאית ליה מן התורה ולמר מדרבנן:

ובאמת נראה דאע"ג דשינויא דשנינן בגמרא מאי אסור מדרבנן שינויא דחיקא הוא קצת. מ"מ נחזי אנן אליבא דר"י דמוקים למתניתין אסור מן התורה נמי לא אתיא שפיר. דקשיא לי בגווה לישנא דמתני' דתני אכילה. ואכילה בכזית בכל דוכתא. ואי אמרת משום דחצי שיעור אסור מן התורה. מאי איריא אכילה. אפילו בציר מכזית דלאו אכילה הוא. נמי אסור. דהא ודאי מילתא דפשוטא היא. דלר"י חצי שעור לאו דווקא. ואפי' כל שהו במשמע:

ולא עוד אלא שנלע"ד אף ר"ל לא נחלק בזו. רצוני בכזית אע"ג דבצר ליה שיעורא דככותבת. ולא פליג עליה דר"י בחצי שיעור. אלא בפחות מכזית. דס"ל לר"י נמי דאסור מן התורה. בהא פליג ר"ל. וכדאמר טעמא דבעינן אכילה באיסור תורה. ואכילה שיעורה בכזית. הא מיהא בכזית איהו נמי מודה דאסור מן התורה. ואפילו ביוה"כ דלא כתיבא אכילה. ובעינן יתובי דעתא. היינו דווקא למיקם עלה בכרת. אבל כזית כיון דאכילה חשובה היא בכל מקום. גם ר"ל יודה שאסורה מן התורה:

ולפ"ז הכי שפיר טפי לאוקמה למתני' כפשטה ואליבא דתרווייהו. דבכזית שניהם שוין. ודווקא אכילה דכזית. (ולא פחות ממנו) דומיא דאינך דאסירי מדאורייתא. והרע"ב לכך נתכוין. למימרא דאכילה ושתייה דמתני' דאיסורא לחוד הוא. אלא דיהיב טעמא אמאי לא אשמועינן חומרייהו. וכנז' והוא נכון לע"ד: