לחם שמים על משנה יומא · פרק 2 · משנה 1

ואם היו שניהם שוין הממונה אומר להם הצביעו. כתב תי"ט פי' לכל הכהנים כפירש"י. והטעם לפי שא"א להפיס באצבעות בין שנים לבד. עכ"ל:

ועדיין צריך טעם לדבר. האם לא יכלו להטיל גורל בין השנים השוים. והלא שאול ויהונתן בנו הפילו גורלות בין שניהם לבדם. (ובסוכה דנה"ב אטו ב' משמרות לאו אפוסי בעי) אלא שי"ל בדוחק שלא רצו אלא בפייס זה דווקא. לפי שהגורל בין שנים אינו מוציא מידי הרהור. כאמרם ז"ל שאמר עכן ליהושע בגורל אתה בא עלי אתה ואלעזר שני גדולי הדור כו'.   כדאיתא בגמרא דפרק נגמר הדין [דף מ"ג ע"ב] (ובכהנים חיישינן טפי דלא ליתו לאינצויי דכתיב ועמך כמריבי כהן ובפייס אין להם מקום להרהר וק"ל. ולכן נקרא פייס שמפייס דעת המפיסין. ושני משמרות שהיו מפיסין לעצמן בפרי החג כנז'. צ"ל דלאו דווקא אלא גורל הטילו. ושאני התם דלא אפשר):

אבל אין צורך שהדין כך אפי' בגורל כשלא זכה א' מהשנים. אין להם זכות יותר מהאחרי'. אלא חזרו כולם בשוה. כדקיי"ל גבי אחין שחלקו ובא להם אח ממד"ה. דבטלה חלוקה ודוק. דבעינן שלא יהא שום קלקול בגורל. ומכאן סמכו האחרונים ז"ל לפסוק כן בגורל בין בדבר ממון או זולת כגון בקדיש: