משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · פרק 2 · משנה 7

בגדי עם הארץ – שאינו נזהר בסדרי טומאה וטהרה ובדיניהן, והוא בחזקת טמא, מדרס לפרושים – לאלה שנוהגים בטהרה. כלומר, גם אם הבגד מוחזק כטהור הוא מטמא את האדם השומר על טהרת חולין ורוצה לאכול חולין בטהרה. כידוע, יוספוס מספר כי היו שלוש כתות או שלושה זרמים ביהדות: פרושים, צדוקים ואיסיים. במשנה ובספרות התנאית בכללה נזכרים הפרושים כזרם או כחבורה מסוימת מול הצדוקים: "אומרים צדוקים קובלין אנו עליכם פרושים... אומרים הפרושים קובלין אנו עליהם צדוקים" וכו' (משנה, ידים פ"ד מ"ו-מ"ז), ויש שהוא כינוי לחכמים. במדרש על מעשה פנחס וזמרי נאמר שאנשי שבט שמעון "אמרו הניחו לו ויכנס, התירו פרושים את הדבר" (ספרי במדבר, פיסקא קלא, עמ' 172). בימי המדרש ודאי שאלו חכמים. במשנתנו הכוונה לאותם פרושים שפרשו מעמי הארץ ונהגו בדיני טהרה. לא כל הפרושים ולא כל החכמים נהגו בדיני טהרה. רבי שמעון בן נתנאל, מחמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי ואשר רבי כינהו "ירא חטא" (משנה, אבות פ"ב מ"ח) היה "עם הארץ" לטהרות (תוס', עבודה זרה פ"ג ה"י); ברם לא מובטח ששמעון בן נתנאל זה זהה עם רבי שמעון בן נתנאל תלמיד רבן יוחנן בן זכאי¹³⁷ראו חסדי דוד, ד"ה "לוקחים". . ריש לקיש, מראשי החכמים בדורו, מעיד על עצמו: "עם הארץ אני אצל הטהרות" (ירו', דמאי פ"ב ה"ג, כג רע"א).

ייתכן כי יסודו של הכינוי "פרושים" ו"פרוש" הוא בפרישותם מן הטומאה והקפדתם על נוהגי הטהרה של אלו הנאמנים לתורה ומקיימיה לכל דקדוקיה, מעל לנדרש והמחויב על פי ההלכה. ההלכה נוקטת לרוב בכינוי "חבר" כניגוד ל"עם הארץ" ולא בכינוי "פרוש" או "פרושים". בספרות המחקר הוצעו הצעות שונות ומחוכמות, אך אין בידינו ראיות שתאפשרנה להציע פירוש שיטתי ומבוסס.

הבגד של עם הארץ, שאינו זהיר בדיני טומאה, טמא טומאת מדרס לפרושים. כלומר, אם אדם טהור דרך על בגד טמא של זב, או שאדם הטמא טומאת זב¹³⁸רק זב מטמא מדרס; טמא מת אינו מטמא מדרס, ראו משנה, זבים פ"ד מ"ו. וטהור דרכו יחדיו על בגד, הטהור (הפרוש) נטמא. המונח "לדרוס" בהקשר זה משמעו "לדרוך". ההגדרה ההלכתית של "מדרס" לקוחה מדיני זב. בתורה נאמר על הזב: "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא" (ויקרא טו ד), ובהמשך: "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא: וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא" (שם שם ט-י). המשנה במסכת זבים מלמדתנו כי "הזב מטמא את המשכב בחמשה דרכים לטמא אדם לטמא בגדים עומד יושב שוכב נתלה ונשען" (פ"ב מ"ד). חמישה דרכים אלו מכונים בספרות התנאית בשם "מדרס", כלומר מדרסו של הזב¹³⁹השורש דר"ס אינו מצוי במקרא. חז"ל המירו כאן את "מושב" ו"משכב" המקראיים במילה חדשה המכלילה את שתי המשמעותיות המקראיות, אך בה בעת מרחיבה את השדה הסמנטי לעמידה, היתלות והישענות. ראו מורשת, לקסיקון, עמ' 137. זו דוגמה לפעילות של חכמי התורה שבעל פה, שיצרו מונחים הלכתיים חדשים. ראו מבואנו למשנת נגעים. . הבגד של עם הארץ הוא "מדרס" ומטמא את ה"פרוש", ה"חבר" השומר על דיני טהרה ואוכל חולין בטהרה.

בגדי פירושין מדרס לאוכלי תרומה – בגדיהם של הפרושים, אוכלי חולין בטהרה, הם מדרס לאוכלי תרומה, הם הכוהנים ובני ביתם, וכפי ששנינו במשנה הקודמת שהטובל לחולין אסור לתרומה. בניגוד לשתי המשניות הקודמות המונות חמש מעלות בקדושה: חולין בטהרה, מעשר, תרומה, קודש וחטאת, משנתנו מדלגת על דרגת המעשר. התלמוד הבבלי (יט ע"ב) מציע שתי תשובות. לפי האחת משנה זו היא בשיטת רבי מאיר שאינו מבחין בין טהרה של חולין לטהרה של מעשר, שכן שנינו במשנת פרה: "כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי רבי מאיר וחכמים אוסרים במעשר" (פי"א מ"ה). רבי מאיר אינו מבדיל בין טהרת מעשר לחולין בטהרה¹⁴⁰מעין הלכה זו אף במ"ד שם. . בכך יש קושי מסוים, שרצף המשניות העוסקות בטהרה אינו אחיד. המשניות הקודמות הן בשיטת החכמים, ומשנתנו כרבי מאיר. הנחה מעין זו מצויה הרבה בתלמוד הבבלי ובניסוח: "אין [כן], רישא רבנן וסיפא רבי מאיר". אפשרות שנייה בסוגיה שבבבלי היא שרב אחא בר אדא "מתני לה בסיפא חמש מעלות", וכל המשניות בפרקנו כחכמים.

בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש – לאוכלי קודשים, לכוהנים האוכלים קרבנות הנאכלים לכוהנים. [בגדי קודש מדרס לחטאת] – בגדי אוכלי קודשים טמאים הם לעוסקים במי חטאת. מעלה זו אינה במשניות מנוסח ארץ ישראל ובנוסחאות אחרות¹⁴¹המשפט חסר בכתבי היד של המשנה: מק [והושלם שם בידי אחר בגיליון], מל, מפ, מיל, מרש; בעדי הנוסח של המשנה עם פירוש הרמב"ם: מגק, מדק, כ, מרא, מפי, מנ; וכן בכתבי היד של הבבלי. . קשה לקבל שהמשפט נשמט מכל עדי הנוסח של ארץ ישראל. לכאורה ההלכה מופיעה בהמשך, במעשה על יוחנן בן גודגדא, ברם במשניות רבות מובא מעשה הסותר הלכה עקרונית שלפניו¹⁴²משנה, ברכות פ"א מ"א; פ"ב מ"ה; תרומות פ"ד מ"ג; מעשרות פ"ב מ"ה; עירובין פ"ד מ"ד; נדרים פ"ה מ"ו ועוד. לעתים המעשה מאשש את ההלכה העקרונית, כגון כלאים פ"ז מ"ה; פ"ד מ"ט; מעשר שני פ"ה מ"ט; שבת פט"ז מ"ז-מ"ח; עירובין פ"ד מ"א; פרה פ"ז מ"ו ועוד. . הבבלי שואל על כך לעתים "מעשה לסתור?". לעתים הוא מתרץ שאכן המעשה משקף דעה אחרת, ולעתים מוצא פתרון דחוק אחר¹⁴³כגון בבלי, ברכות טז ע"ב; פסחים עה ע"ב; מח ע"א (ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"ב); סוכה כח ע"ב; ראו פירושנו לנדרים פ"ב מ"ג, גיטין פ"ד מ"ז ועוד. . בחלק מהמקרים הוא נעזר בשיטת "חיסורי מחסרא" ומנסח דעה חולקת. בחלק גדול של המקרים הללו הירושלמי מקבל בפשטות שהמעשה משקף דעה שונה במעט או בהרבה, ואכן נראה שלעתים קרובות אין המעשה הולם במלואו את ההלכה העקרונית, וזו דרכה של המשנה להצביע על המורכבות של ההלכה ועל התאמות שנעשו בתנאי המעשה. לפיכך, אין להשלים את הרשימה לפי סיפור המעשה אלא להפך, לראות במעשה עדות להחמרת יתר, מעבר לכללים של המשנה. החמרת יתר מעין זו אופיינית לדיני טהרה¹⁴⁴ראו המבוא לסדר טהרות. .

יוסה בן יועזר – כפי שהזכרנו במשנה ב, לפנינו שני אישים ושלושה מקורות מידע:

א. הסיפור בספר מקבים המספר על רצח החסידים, ללא אזכור שמם של הנהרגים.

ב. הסיפור בבראשית רבה (סה כב, עמ' 742) על הריגת יוסי בן יועזר איש צרידה בידי בן אחיו, יקים איש צרורות¹⁴⁵צרידה שבתנ"ך מתורגמת בתרגום השבעים כ"צררה", ולפיכך צרורות הוא צרודות, או צרידה. .

ג. המסורת על יוסי בן יועזר איש צרידה שהיה מראשי הזוגות (משנה, סוטה פ"ט מ"ט; אבות פ"א מ"ד; עדויות פ"ח מ"ד; בבלי, פסחים טז ע"א).

ד. המסורת לעיל (משנה ב) על יוסי בן יועזר שהיה מהזוגות הקדומים.

ה. משנתנו המדברת על יוסי בן יועזר שהיה חסיד שבכהונה.

קשה לערער על כך שיוסי בן יועזר של משנה ב הוא יוסי בן יועזר איש צרידה שבאבות ובסוטה. יוסי בן יועזר היה, אפוא, אחד מהזוגות, ולפי שושלת המסירה הוא בערך בן זמנם של החשמונאים. לעיל בפירושנו למשנה ב הצענו שהסיפור בבראשית רבה (ב) הוא תיאור אגדי שגרעינו הוא הסיפור בספר מקבים (א). יקים הוא אלקימוס הכוהן הגדול שטבח ב"חסידים", ויוסי בן יועזר איש צרידה היה אחיו ושייך לאותם חסידים.

אשר ליוסי בן יועזר של משנתנו: יש מקום גם לטענה שלפנינו שרשרת של השערות, והחסיד שבכהונה איננו יוסי בן יועזר מחכמי הזוגות (ה"ראשון") אלא יוסי בן יועזר אחר (ה"שני"). שכן יוסי בן יועזר נמנה כראשון מבני הזוג הראשון, ולא סביר שיימנה ליד יוחנן בן גודגדא, חכם בן דור החורבן. יתר על כן, המסורות על נוהגיהם של חכמים הן בדרך כלל על חכמים שחיו ופעלו בימי התנאים, בדור האחרון לימי הבית או מן הדורות שלאחר החורבן¹⁴⁶ראו פירושנו לשקלים פ"ה מ"א. . התופעה של שמות חוזרים רגילה בסוף ימי בית שני. שישה שמות חוזרים בתדירות גבוהה ביותר והם יהודה, שמעון, יונתן, אליעזר (אלעזר), יוחנן ויוסי. חמשת הראשונים הם שמות של בני חשמונאי, ונוסף להם יוסי המופיע כאחד מבני חשמונאי בספר מקבים ב (ח כב; י יט). מקובל להניח שהציבור היהודי הביע בדרך זו את הוקרתו לחשמונאים¹⁴⁷אילן, שמות; חכלילי, שמות. .

מצד שני, קשה להניח שאכן פעלו שני אנשים בשם כזה (יוסי בן יועזר), ששניהם היו כוהנים, שגם אבותיהם נשאו אותו שם (יועזר) וששניהם כונו "חסיד": האחד "חסיד שבכהונה" והאחר שייך לסיעת החסידים, בספר מקבים. במקרה שלנו אחד החכמים הנידונים כונה יוסף, ללא קשר לאחים החשמונאים, שכן יוסי בן יועזר "הראשון" היה בן זמנם של האחים החשמונאים, וכונה כך עוד לפני שהתפתחה האופנה לקרוא לילדים בשם יוסף. על בסיס זה קרוב לשער שיוסי בן יועזר במשנתנו הוא יוסי בן יועזר "הראשון" (מחכמי הזוגות), ולא היה יוסי בן יועזר "שני"¹⁴⁸מכל מקום, נראה שהשם "יוסף" החל להיות נפוץ בחברה היהודית עוד לפני ימי החשמונאים, וכמה מהאישים המעטים המוכרים לנו בשמם, לפני ימי המרד החשמונאי, כבר נשאו שם זה. .

כפי שאמרנו בראשית הפרק, הפרק מתחיל ביוסי בן יועזר ומסתיים במשנה העוסקת באותו שם, ובכך מצטרף פרקנו לפרקים המגובשים שבהם השתמש העורך במשחקי מילים ובמשחקי נושא. יש להניח שלפחות העורך סבור היה שאכן מדובר ביוסי בן יועזר שנזכר בראשית הפרק.

היה חסיד שבכהונה – נראה שיש להבין שהיה אוכל את התרומה בהקפדה יתרה. המשנה מדגישה שהיה חסיד שבכהונה, כלומר אוכל מאכל המיוחד לכהונה, וזו תרומה, בטהרה גבוהה יותר. אי אפשר לפרש שהיה אוכל קודשים, שהרי נאמר: והיתה מטפחתו – שקינח בה את ידיו בסעודתו, ואף על פי כן הייתה מדרס לקודש – כאילו טמאה טומאת מדרס לאוכלי קודשים, למרות הקפדתו הרבה. אם אכן מדובר ביוסי בן יועזר הנזכר בראשית הפרק (ולא ביוסי בן יועזר המאוחר), הרי שלמונח "חסיד" משמעות נוספת. בימי החשמונאים פעלה "מפלגה" שכונתה "חסידים". אלו תמכו במרד, ובשלבו השני הסכימו לפשרה הפוליטית ולמינוי אלקימוס ככוהן גדול (חשמונאים א, ז 13). אלקימוס הרג שישים איש מהם (שם ז 16), ולעיל העלינו את ההשערה, המקובלת במחקר, שאחד מהם היה אחיו, יוסי בן יועזר. אם כן, הביטוי "חסיד שבכהונה" עשוי להתפרש גם שהיה חסיד וכוהן, אולי גם מראשי מפלגת החסידים. כמובן כל הצירוף בין המעשה שבספר מקבים לבין משנתנו תלוי בשלשלת המקשרת של הסיפור בבראשית רבה.

יש לומר שמה שמתואר כאן כהחמרה יוצאת דופן הפך מאוחר יותר לכלל המקובל. בית שמאי ובית הלל נחלקים היכן יש להניח את המפה (משנה, ברכות פ"ח מ"ד), ההנחה היא, אפוא, שהמפה נטמאה, אחרת לא הייתה בעיה היכן להניחה כפי שמפרשת התוספתא שם (ברכות פ"ה הכ"ז). עם זאת, לפי פשוטם של דברים החשש שם הוא מוגזם וחוץ-הלכתי: אילו הייתה המפה נחשבת טמאה ממש אסור היה להניחה גם על השולחן, והיה צריך לסלקה על ידי איש טמא. ואכן, אם איש טהור אכל והרטיב את המפה עדיין המפה טהורה, שכן רוק של טהור איננו מטמא. אלא שעצם החשש הוא מופרז. מכל מקום אם היה חשש כזה, הרי שרק טבעי הוא שאוכלי קודשים ייזהרו ממנו, ואין כאן החמרה מיוחדת בניגוד למשתמע ממשנתנו. ברם, בפירושנו לברכות הראינו שהחשש ההלכתי הוא הסבר משפטי מאוחר; המחלוקת לא נסובה במסגרת הלכות טהרה אלא במסגרת הלכות סעודה, ונוהגי הכבוד והטקס בה. המשנה שם סבורה, אפוא, שאין לחשוש לטומאת המפה, ומי שנזהר בכך נוהג בזהירות שמעבר להלכה. זאת בהתאם למשנתנו שרק אוכלי קודשים נזהרים מכך, ועצם זהירותם היא הקפדת יתר מעבר לחששות הלכתיים של ממש. מה שבמשניות נתפס כחומרה מיוחדת הפך בתוספתא ברכות לנוהג קבוע יותר, וגם ברישא של משנתנו נוסף (בכתבי היד מנוסח בבל) שהחמרה זו היא אחת ממעלות הטהרה. אמנם החמרת יתר, אך בבחינת תקן מקובל.

יוחנן בן גודגדא – שהיה לוי¹⁴⁹תוס', שקלים פ"ב הי"ד; ראו פירושנו לשקלים פ"א מ"א. , היה אוכל – את החולין שלו, על טהרת הקודש כל ימיו – בכל החומרות החלות על קודשים, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת – לעוסקים במי חטאת. המשנה מספרת לנו כי הפחות בייחוס, הלוי יוחנן בן גודגדא, שהיה מן השוערים הנחותים בין הלוויים ולא מן המשוררים¹⁵⁰ראו תוס', שקלים פ"ב הי"ד; בבלי, ערכין יא ע"ב. , הקפיד בטהרה יותר מהכוהן המיוחס יוסי בן יועזר. בתוספתא (פ"ג ה"ג) יש מעין השלמה למעשה זה על רבן גמליאל ש"היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו", אבל "אנקלוס¹⁵¹"אונקלוס הגר" בדפוס ובכה"י וינה וערפורט; בכ"י לונדון: "עקילס" [ללא "הגר"]. הגר היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו"¹⁵²העמידנו על כך בעל חסדי דוד, סוף ד"ה "איזו". . כאן הניגוד הוא בין המנהיג הלאומי לבין גר שהיה תלמיד חכם¹⁵³ראו עוד בחסדי דוד שם ובליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1309, שיש כאן סדר יורד במשנה ובתוספתא: כהן > לוי > ישראל > גר. . אונקלוס הגר, הוא עקילס שתרגם את התורה ליוונית¹⁵⁴ולא לארמית כמקובל בטעות. וסופר עליו שהיה מבית הקיסר, ולא נרחיב בכך.

ההלכה במשנה תואמת את המשנה הקודמת המציגה דרגות של טהרה. מה שטהור בדרגה הנמוכה נחשב לטמא בדרגה הגבוהה יותר. הלכה זו מופיעה במפורש גם במסכת פרה, כהנחה המקובלת וידועה: "לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל¹⁵⁵כך בכתב יד קופמן לפרה. בדפוסים: "ושל". תרומה של חטאת טמא ושל קדש ושל תרומה טהורין" (משנה, פרה פ"י מ"ו). ברוח זו מסודרת סדרת הלכות באותו פרק בפרה ובה פרטים שונים שכולם מניחים שהטהור לתרומה מטמא את החטאת. אבל גם שנינו בתוספתא: "רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר החטאת ואת המזה מי חטאת" (פרה פי"א ה"ד, עמ' 639). רבי יוסי ורבי שמעון קובעים קביעה כללית החולקת על משניות רבות בפרק זה ובפרק הקודם: הטהור לתרומה אף פעם איננו מטמא מי חטאת. זו גישה הלכתית אחרת לחלוטין המייתרת וסותרת את כל הדינים בדבר לגין של תרומה שנגע במי חטאת (פרה פ"י מ"ו) ואת הדבלה של התרומה (שם פי"א מ"ג) והלכות עקרוניות רבות. אם יזכנו החונן לאדם דעת נָראה בפירושנו למסכת פרה שזו עמדתו העקבית של רבי שמעון שטהרת מי חטאת איננה חמורה יותר מטהרה "רגילה" (של תרומה). החולקים העיקריים בנושא הם רבי אליעזר המקל ורבי שמעון שמהלך בדרכו ואף מוסיף עליה. לעומתם רבי יהושע מייצג את העמדה שלחטאת דינים מיוחדים, ועמדה זו היא השלטת גם במשנת חגיגה.