משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · פרק 3 · משנה 5

המשנה מונה הלכות נוספות שבהן תרומה חמורה מן הקודש.

מן המודיעית – מהעיירה מודיעין לכיוון ירושלים (איור 45). מהעיירה באה משפחת החשמונאים, והיא נמצאת צפונית מערבית לירושלים ורחוקה הימנה כעשרים ושמונה קילומטרים. בספרי חשמונאים היא נכתבת Μωδείν (מודין) בנו"ן⁸³מכבים א, ב 1, 15, 23, 70; ט 19 ועוד. , ופעם אחת Μωδείμ (מודים)⁸⁴מכבים ב, יג 14, וכן אווסביוס, מס' 703, עמ' 132. , כלומר "מודיעין" או "מודיעים" (בצירה בדל"ת). אצל יוספוס הכתיב הוא Μωδεείν (מודיעין)⁸⁵מלח' א, 36; קדמ', יב 432. , הווה אומר שהוא קרא למקום "מודיעין", אך גם Mωδαί- (מודאי)⁸⁶קדמ', יב 265. , Mωδαίν (מודאין)⁸⁷שם, 268. , Μωδεει (מודעי)⁸⁸קדמ', יג 210. . בנוסחאות בספרות חז"ל המקום מכונה "מודיעין" או "מודעית". במפת מידבא המקום מכונה "מודיעין היא מודיטה" Mωδιθά (מודיטה). נראה שבתקופה הרומית הייתה האות האחרונה מ"ם או נו"ן וזו לעתים נשמטה⁸⁹בהשפעת הארמית הומרה לעתים קרובות סיומת המ"ם ברבים שבעברית המקראית בנו"ן בלשון חכמים. בכתבי היד המוקדמים של ספרות חז"ל ניתן למצוא את שתי הצורות, ללא הבחנה. כתבי יד מאוחרים יותר נוטים ליצור הבחנה ברורה יותר בין המ"ם לנו"ן, ראו נאה, סוגיות, עמ' 364 ואילך. , כפי שקורה לאותיות אלו כשהן באות ללא תנועה בסוף מילה. אולם קיימת גם תופעה הפוכה בלשון חז"ל – השלמת מילה המסתיימת בתנועה בנו"ן (למשל: למטה>למטן, יהודה>יודן, פשתה>פשתן ועוד). ייתכן שהשם המקורי היה דווקא ללא הסיומת, וזו נוספה כדי לסגור את ההברה. מאוחר יותר נוספה הסיומת בתי"ו, ומפת מידבה היא ההוכחה שאכן הסיומת בתי"ו הייתה מקובלת וכתב יד קופמן שומר על צורת ההיגוי הארץ-ישראלית בתקופה הרומית המאוחרת או הביזנטית. צורת הכתיב של המילה שונה בעדי הנוסח השונים. "המודיעית" בכתב יד קופמן וכן ב- מל, מ, מפ, מיל, מרג, מרב. בכתבי יד אחרים הצורות "מודיעים" (מג), המודעין (ו), מודיעין (דס), המודעים (גק, ג), המודיעות (כ). ב- דס יש אף הבדל בין הכתיב בהופעה הראשונה של מילה לבין הכתיב שלה להלן. בין כתבי היד יש, אפוא, שונוּת באשר לכתיב שם העיירה – מודיעים, המודעין, מודיעין, המודעים, המודיעות. אולם כתבי היד הארץ-ישראליים הטובים גורסים כולם "המודיעית". אותו חילוף בכתבי היד קיים גם בספרות התקופה הכתובה ביוונית. נמצאנו למדים שחילופי הכתיב אינם שיבושי העתקה או הגייה, אלא מסורות שונות. לכך יש דוגמאות נוספות בספרות.

כך, למשל, השם "צרידה" מופיע גם כ"צררה", ו[אל]יקים, בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרידה, מכונה "אליקים איש צרורות"⁹⁰בכתבי היד המופע של "צררה" נדיר אבל הוא מופיע, למשל, בכתב יד ששון 72 (אוטוגרף הרמב"ם) לסוטה פ"ט מ"ט, וראו משנה, אבות פ"א מ"ד. . "צרֵדה" שבתנ"ך (מלכים א יא כו) היא "צררה" בתרגום השבעים. במקרה זה אנו יודעים שהצורה "צרידה" היא זו שנהגה יותר בארץ ישראל, והנחל המכונה היום "ואדי סרידה" משמר את השם "צרידה". בספרות המחקר יש דוגמאות נוספות למצב שבו חילופים בין כתבי יד ימי ביניימים משמרים מסורות הגייה עתיקות⁹¹ראו למשל פורסטנברג, דיכמה, עמ' 409-408; 412. .

בדרך כלל מקובל לזהות את מודיעין עם הכפר הערבי אל מידיה, וליתר דיוק עם תל א ראס שלידו, שכן באל מידיה אין ממצא קֵרמי מתאים⁹²כוכבי, סקר, עמ' 235, מס' 226. בסקר זה אין ממצא הלניסטי גם בתל א ראס, אך הממצא הקֵרמי של תקופה זו לא זוהה כהלכה בסקר זה. פינקלשטיין ולדרמן, סקר, מס' 1. לפי סקר זה בתקופה ההלניסטית היה במקום יישוב קטן, מבנה או מספר קטן של מבנים. . אין ספק שהשם "מידיה" משמר את הצורה "מודיעין" או "מודעית", אבל נראה שאין זה הזיהוי המדויק של המקום. בספר מכבים נאמר שקברי החשמונאים שנבנו ליד המקום צפו על הים⁹³מכבים א, יג 30-27, והשווה קדמ', יג 210. . תל א ראס שוכן בתוך העמק ואינו צופה אל הים. אמנם הקברים עשויים היו להיבנות במרחק מה מהיישוב, אך במקרה זה המרחק נראה גדול מדי. יתר על כן, באחת ממלחמות החשמונאים נערך הצבא היהודי במודיעין, ונראה שהיישוב שוכן על הדרך הראשית. תל א ראס שוכן הרחק מהדרך ירושלים-לוד. גם במשנתנו ובמשנה פסחים (פ"ט מ"ב) מודיעין מופיעה כגבול, ונראה שהיא שוכנת בזיקה לדרכים. קליין סבר כי הזכירו את מודיעין כדי לתת כבוד וזיכרון לבית חשמונאי⁹⁴קליין, ארץ יהודה, עמ' 149. , ברם אין מדובר באזכור סתמי אלא בהלכה משמעותית, וקשה להניח שבחרו בגבול מטעמי כבוד.

אווסביוס אומר שמודיעין הייתה בתחום לוד. הגבול בין תחום לוד לתחום אמעוס עבר בקו שבין ההר והשפלה, ונראה שמתאים יותר למקם את תל א ראס בתחום לוד (ראו איור 46). על כן נראה שמודיעין שכנה בסמוך לכביש לוד-ירושלים, על הרמה שליד מקום העיר מודיעין כיום. את קברי החשמונאים היו שזיהו עם חורבת א-ערביה, ברם לזיהוי זה טרם נמצאו סימוכין. לאחרונה הוצע לזהות את מודיעין עם חורבת אל עמדאן העונה על כל התיאורים. במקום נחפר יישוב גדול למדי שחרב במרד בר כוכבא ונושב שוב בתקופה הביזנטית⁹⁵וקסלר-בדולח ורפואנו, מודיעין. .

מודיעין מהווה ציון למרחק מירושלים. עד מודיעין הוא התחום הרחב של ירושלים, התחום שבו בני אדם שומרים על כליהם ותוצרתם בטהרה כדי שיהיו ראויים לקודש. מרחק זה נזכר גם במשנת פסחים (פ"ט מ"ב) לקביעת התחום של האדם שהיה "בדרך רחוקה" מירושלים, לא הקריב את קרבן הפסח וחייב בהבאת קרבן בפסח שני. מודיעין נבחרה כנקודת גבול משום שהייתה היישוב המרכזי על הדרך וסמוכה לגבולו הקדום של מחוז יהודה⁹⁶לזיהוי האתר ומדוע נבחר כנקודת ציון ראו בפירושנו לפסחים שם. , לפני שתחום לוד סופח באופן פורמלי ליהודה⁹⁷ספראי, גבולות ושלטון, עמ' 72-69. .

ולפנים – לצד ירושלים, נאמנין – קדרים עמי הארץ, על כלי חרש – הדקים לקודש. פירוש זה אמור במפורש בברייתא השנויה בתוספתא ובתלמודים: "מן המודיעין ולפנים נאמנין על כלי חרס דקים לקודש" (תוס', פ"ג הכ"ט; ירו', עט ע"ג; בבלי, כו ע"א). מפרשי המשנה מסבירים שהיה צורך בכלי חרס רבים לאכילת הקודשים מפני שכל כלי חרס שבישלו או שאפו בו קודשים היה חייב להישבר מחמת הקודש שנבלע בו ונעשה נותר, כאמור בכתוב: "וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר" (ויקרא ו כא), וכיוון שלא היו מוצאים קדרים "חברים" היו קונים את הכלים אצל קדרים עמי הארץ שהיו מצויים בין מודיעין לירושלים. לפי חלק מהמסורות ההלכתיות לא היו בעיר ירושלים כבשונות (כבשנים לכלי חרס)⁹⁸כך ברשימה הערוכה בבבלי, בבא קמא פב ע"א, ואינה ברשימות הערוכות בתוס', נגעים פ"ו ה"א-ה"ב, עמ' 625, ובאבות דרבי נתן, נו"א פל"ה, עמ' 104; נו"ב פל"ט, עמ' 107. , ומשום כך הקלו החכמים והאמינו לקדרים שמן המודיעים ולפנים ולא גזרו עליהם טומאה לקודש, שאין גוזרים גזרה על הציבור שאין יכולים לעמוד בה⁹⁹כך רש"י, המאירי, רבנו ישעיה דיטרני ועוד. . אלא שספק אם אנו זקוקים לפירוש מורכב זה להבנת המשנה. ההלכה האמינה לעמי הארץ ביהודה על טהרת הקודש כיוון שהם מודעים לטהרה, מכבדים אותה ומספקים את צורכי המקדש. כשם שהאמינה ההלכה לעמי הארץ על שמירת הטהרה ביין ובשמן כך האמינה להם על טהרת כלי החרס הדקים, שאוכלי הקודש נזקקים להם ושהקדרים מקפידים על שמירת הטהרה בשעת יצירתם.

הברייתא קובעת כי משנתנו דנה רק בכלי חרס דקים. מסתבר כי אוכלי הקודש נזקקו לכלי חרס דקים ששימשו לאכסון ולהובלה, ולא לחביות גדולות של מים שהם כלי בית גדולים וקבועים בבית (איור 47). בתלמוד הבבלי אמוראים חלוקים מהו השיעור של כלי חרס דקים. לדעת ריש לקיש "והוא שניטלין בידו אחת" ורק כשהם ריקים, ולדעת רבי יוחנן "אפילו שאין ניטלין בידו אחת" (כו ע"א). הגמרא אינה מנמקת בכך את ההלכה אלא מגדירה, מבחינה הלכתית-משפטית, מהם הכלים השונים. זו דרכם של אמוראים להגדיר במדויק את ההבחנות הכלליות שבמשנה.

תהא ההנמקה אשר תהא, ברור שהאמון בשמירת הטהרה של עמי הארץ לא היה מלא. האמינו להם שהם שומרים על טהרה בכל הקשור למקדש, אך לא האמינו להם בשמירה של טהרה למטרות חמורות פחות¹⁰⁰ראו עוד פירושנו למשנת שקלים פ"ח מ"א. .

מן המודיעית ולחוץ – מעיר המודיעין ולחוץ, שלא לצד ירושלים, אינן נאמנים – על טהרת כלי החרס, ואין לקחת מהם לטהרת הקודש.

כיצד הקדר שהוא מוכר את הקדירות – אותו קדר ואותן הקדרות, נכנס לפנים מן המודיעית הוא הקדר – אותו קדר עצמו, והן הקדירות – אותן הקדרות, והן הלקוחין – אותם הקונים, נאמן – נאמנים כולם.

יצא – הקדר מן המודיעין שלא לצד ירושלים, אינו נאמן – על קדרותיו. הגבול של ירושלים-יהודה הוא הקובע את נאמנות עם הארץ לטהרת הקודש. מהכלל הגאוגרפי של המשנה עולה לכאורה כי אנו דנים בקדרים היוצרים את כליהם משני צדי הגבול העובר במודיעין. לעומת זאת, בפירוט ההלכה ("כיצד") המשנה מעמידה את הדין לא על מקום היצירה של הכלים אלא על מקומו של הקדר¹⁰¹אפשטיין, מבוא, עומד על חסרונו של "כיצד" בענף הבבלי ומציע כי יש להבחין בין הרישא [העוסקת בכלי חרס במקומם] ובין הסיפא [העוסקת בכליו של קדר העובר ממקום למקום]. . בכך משנתנו דומה למשנה הקודמת אשר בה לא דנו לגופה של חבית אלא קבעו את מעמדה לפי הזמן הנוכחי ("אבל מניחה לגת הבאה"). אף כאן איננו דנים לגופו של הכלי אלא למקום שבו הקדר עומד כרגע. משנתנו מביעה בכך את ההיבט הפורמלי שבכלל, תוך יצירת פרדוקס שבו אדם אחד נאמן ובלתי נאמן לפי מקומו. – בסוף הנספח הראשון הצענו גם דרך מחודשת לסיכום יחסם של חכמים לעמי הארץ.

ההחלטה להעניק לעמי הארץ נאמנות היא החלטה הנובעת ממניעים ציבוריים, ולא רק מתוך הערכת הנאמנות של עמי הארץ להלכות המקדש. הנאמנות נדרשה כדי לספק למקדש מצרכים, אבל בעיקר כדי שלא להרחיק את המוני עולי הרגל מהמקדש. למנוע פיצול בעם, אך גם כדי למשוך המונים לבית המקדש. "דתניא, אמר רבי יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה? כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו" (בבלי, כב ע"א; זבחים קטז ע"ב).

בנוהג שבעולם של אז, הקדר הוביל את סחורתו בעצמו ושיווק אותה ללקוחות בכפרים¹⁰²לכאורה היה מקום להציע תיקון ולגרוס "קרר" במקום "קדר" (כמו במשנת בבא מציעא פ"ו מ"א), כלומר נהג הקרון, משום שהקרר אכן מוביל את הקדרות. מבחינה לשונית הגרסה אפשרית, ומבחינה הלכתית אין בכך שינוי משמעותי. הצורה "קרר" אכן מופיעה במקורותינו, היא גזורה מהמילה "קרון" הלטינית (carrus), וזו תצורה שמית שנוצרה על בסיס מילה מושאלת. השורש הלטיני מוכר, אבל הצורן "קרון" הוא פיתוח במשקל עברי של המילה הלטינית (שפרבר, יוונית, עמ' 87-83). הצורה אכן מופיעה במקורותינו כפי שהוכיח שפרבר (שפרבר לא הציע לתקן גם את משנתנו), וודאי שהיו בארץ קרונות ונהגים (קררים) שלהם. ברם, במשנתנו המילה "קדר" ודאית. ככל הנראה הייתה התובלה בעגלות מצומצמת ביותר, ורוב הקדרים הובילו את סחורתם על גבי חמור. מכל מקום, אצלנו כל עדי הנוסח גורסים "קדר". גם המשך המשנה מדבר בוודאי בעושה קדרות. . ודאי שהייתה גם אפשרות לקנות כלי חרס בחנותו (בית המלאכה) של הקדר, אבל מצינו גם קדר מהלך עם חבילת קדרות ממקום למקום. כך גם מספרת משנת אהלות על "הקדר שהוא עובר וה[א]סל¹⁰³ברוב עדי הנוסח "סל", ובכתב יד קופמן "אסל". אם יזכנו החונן לאדם דעת נדון בכך בפירושנו לאהלות. על כתיפו" (פט"ז מ"ב). האסל הוא כלי שיש בו מוט מרכזי ושני דליים. טיפוס זה של קדר-רוכל הוא הרקע הרֵאלי להלכות נוספות, כגון "הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות" (משנה, בבא קמא פ"ה מ"ב). כאן הקדר מהלך בכפר ונכנס לחצר פרטית כדי לשווק את מרכולתו. כמו כן: "הקדר שהניח את קדרותיו וירד לשתות... אמר רבי יוסי במה דברים אמורים במותרות, אבל באגודות הכל טהור" (משנה, טהרות פ"ז מ"א).

במבנה כלכלי שבו המסחר משגשג יש למוכרים חנויות שבהן הם משווקים את מרכולתם. היצרנים משתמשים בחנויות כמתווכי מסחר, חוסכים לעצמם את עמל השיווק ומתמחים בייצור בלבד. במקום שבו המסחר מצומצם רווח הסדר כלכלי שונה. כושר הייצור של היצרן גבוה בהרבה ממספר הקונים, לכן הוא משקיע חלק מזמנו בשיווק וחוסך את דמי התיווך. כנגד זה אין לו עניין לחסוך בזמן, שכן מחסור בזמן איננו בלם לכושר הייצור. זאת ועוד. לעתים היו יצרני כלי החרס מרוכזים בכפרים מיוחדים. שניים מהם (כפר חנניה וכפר שיחין) נזכרים במקורותינו רבות. הייצור היה בהיקף גדול בהרבה מהצריכה המקומית, על כן נדרשו פעולות להבאת הסחורה אל הלקוחות, או על ידי תגרים או על ידי היצרנים עצמם. משנתנו משקפת, אפוא, מסחר ברמה נמוכה יחסית.