משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · פרק 3 · משנה 8

כיצד מעבירין על טהרת העזרה – משפט זה הוא הסבר למשנה הקודמת, וממילא מאוחר יותר מבחינה ספרותית.

מטבילין את הכלים שהיו במקדש – בלשון "מעבירין" נכללות ההכרזה על טבילת הכלים והטבילה עצמה. הטבילו את כל הכלים ופרשו אותם כדי שהעם יוכל לראותם, כפי שנתבאר במשנה הקודמת, ואומרין להם – רש"י, ובעקבותיו מפרשים אחרים, מפרשים כי הכוונה לכוהנים עמי הארץ שמזהירים אותם, היזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה – בשעה שנכנסים להיכל לעבודה. בעל התוספות יום טוב כותב: "פירש הר"ב לעמי הארץ ובכהנים איירי ההולכים להיכל להשתחוות דאילו ישראל לא היו ראויין לילך אלא בעזרת כהנים...", כל זאת כפי שפירשו רש"י והתוספות. אלא שרבותינו לא היו מודעים למציאות של הוצאת כלי הקודש לעזרה כדי שהעם יוכל לראותם. בתלמוד הירושלמי מוסבר למה השולחן טמא: "מפני שמוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים" (סוף הפרק). בתלמוד הבבלי: "מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים" (כו ע"ב). זאת ועוד. אם השולחן נשאר במקומו והכוהנים רק הגביהו אותו, הרי אפשר היה להפקיד מעשה זה בידי כוהנים "חברים", ואם מפני שהכוהנים נכנסים להשתחוות בהיכל לאחר הקטורת (משנה, תמיד פ"ז מ"א) הרי עשו זאת כל ימות השנה, ומשום מה חשודים הכוהנים שהם עמי הארץ דווקא ברגל? קרוב להניח שלא כל הכוהנים נמנו עם חבורות ה"חברים", ובוודאי לא כל הכוהנים הגדולים נמנו עם ה"חברים", אך במקדש לא מצינו כל הסתייגות מכוהנים עמי הארץ. לא מצינו הלכות הדנות בכוהנים עמי הארץ במקדש. נראה כי הכוהנים אשר נמצאו כשרים לעבודה¹²⁸ראו משנה, מידות פ"ה מ"ד. וטיהרו עצמם לפני כניסתם לעבודה היו כולם שווים, בין אם קיבלו החכמים את הדבר ברצון ובין אם היו חייבים להשלים עם עובדה זו. כל ההלכות המבדילות בין ה"חבר" ועם הארץ לא עברו את סף המקדש.

כפירושנו הבין את המשנה הרמב"ם בהלכותיו¹²⁹משנה תורה, הלכות משכב ומושב, פי"א הי"א. , וכן מפרש חלקית המאירי: "היו מכריזין להמון הזהרו שלא תגעו בשלחן שאי אפשר להטבילו מפני שאסור לסלקו ממקומו". רבותינו אלו הלכו אחר דברי הבבלי ש"מגביהין" את השולחן ולא שמוציאים אותו כבירושלמי. האזהרה שלא ייגעו בשולחן היא משום שאם נטמא השולחן ויצטרכו להטבילו יהא צורך להסיר ממנו את לחם הפנים, והתלמוד הבבלי מוסיף שבשולחן נאמר "תמיד" (שם), שהרי כתוב "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה ל). מסוגיית הירושלמי משמע שהחשש היה שעם טומאת השולחן ייטמא הלחם התחתון המונח על השולחן, ואין מביאים לחם חדש אלא בשבת הבאה.

במשנה שבבבלי אין "ובמנורה", וכן אין היא כתובה בכמה נוסחאות, אבל היא כתובה בנוסחאות שבטיפוס ארץ ישראל ואחרות. התלמוד הבבלי לא גרסהּ במשנה, וכך נאמר בו: "תנא הזהרו שמא תגעו בשלחן ובמנורה, ותנא דידן מאי טעמא לא תני מנורה" וכו' (שם). בתוספתא: "שלחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו ואפילו בשבת" (פ"ג הל"ה). כלומר, בשעה שמסלקים את לחם הפנים אף על פי שהוא בשבת. לחם הפנים חייב להיות על השולחן תמיד, ובשעה שמחליפים את לחם הפנים בלחם החדש שמביאים בשבת מטבילים אותו. בתלמוד הירושלמי (עט ע"ד) נשנתה ברייתא זו, ושם נאמר שזו דעת רבי מאיר, "וחכמים אומרים מיד". כלומר, בשעה שנטמא במגע מטבילים אותו. בהמשך דברי התוספתא ובתלמוד הירושלמי (עט ע"ד) נמסר: "מעשה והטבילו את המנורה ביום טוב, והיו צדוקין אומרים בואו וראו פרושין שמטבילין מאור הלבנה" (בירושלמי: גלגל חמה). המנורה היא מקור האור, מעין גלגל חמה, והצדוקים מלגלגים על מי שמצריך להטבילה. ייתכן כי הצדוקים סברו שאין כלי המקדש נטמאים במגע יד אדם. נשקול זאת להלן.

מן הדין לציין שהטבלת המנורה איננה הולמת את הלכת חז"ל, שכן מנורה ושולחן אין להם כלי קיבול (משנה, כלים פ"ב מ"ג). בנוסף לכך, המנורה איננה מוגדרת כמשמשת אדם (שמקבל טומאה) אלא כנועדה להנחת כלים (נרות) ואיננה מקבלת טומאה (תוס', כלים, בבא מציעא פ"ו ה"ז, עמ' 575). הבבלי (מנחות כט ע"א) מעלה את הטענה שהמנורה איננה כלי נייד ואיננה מקבלת טומאה. קל לפתור הלכות אלו כמאוחרות לנוהגי המקדש, הלכות המשקפות את ימי האמוראים ושלא היו נפוצות או מקובלות בזמן המקדש (נוהגים שמשנת חגיגה מסכמת), או לראות בכך מחלוקת תנאים, והא ראיה שבמשנת אהלות המנורה מקבלת טומאה (פי"א מ"ח). הבבלי, לשיטתו, טוען שמגביהים מעט את המנורה לעולי רגלים ולכן אין זה כלי העשוי לנחת. ספק רב אם התירוץ משקף רֵאליה היסטורית. מבחינה הלכתית הגבהה חד פעמית איננה הופכת כלי לנייד. יתר על כן, הגבהת המנורה במקומה לא תחשוף אותה לעולי הרגלים, שכן המנורה ניצבת באולם האפל יחסית, ואי אפשר לראותה מהעזרה המוצפת באור השמש.

על כן יש לבאר את כל מעשה ההטבלה כרצון למעמד ציבורי טקסי. ייתכן שהוא גם מבטא את כפיפות המקדש לחוקי ההלכה. נושא זה היה עתיר שאלות ובעיות, ולא נרחיב בכך.

הצדוקים החמירו בדרך כלל בטהרה יותר מהפרושים, ולפיכך הניחו החוקרים שהצדוקים הסכימו גם לטבילת כלי הקודש¹³⁰רגב, הצדוקים, עמ' 200-199. . אלא שפשטה של התוספתא מחייב פרשנות זו, שהצדוקים התנגדו לצורך בטהרת הכלים. ייתכן שהצדוקים אמנם החמירו בטומאה, אבל גם החמירו בהערצת המקדש וראו בטהרת הכלים הפחתה מכבודם. ייתכן גם כי הצדוקים ראו את הכלים כמקור הקדושה, ומכיוון שכך אין מקווה הטהרה משפיע עליהם. אולי הם התנגדו להצגת כלי המקדש לראווה ולסכנה כי ייגעו בהם ויצטרכו לטבול את "מאור הלבנה" ו"גלגל החמה", או סתם מתוך גאווה מעמדית על כך שרק הם ראויים לחזות בכלי המקדש. ייתכן גם שהתנגדו רק להטבלת המנורה ביום טוב כגרסת התוספתא, שהרי היו מנורות חלופיות ולא הייתה דחיפות בהטבלה, ואילו הפרושים שמחו על ההזדמנות לחשוף את המנורה לציבור עולי הרגל. ייתכן גם שהצדוקים הסתייגו מכפיפותו של המקדש לכללי ההלכה הפרושית. יתר על כן, החשש שמא נטמאה המנורה איננו רב, הרי כל עולי הרגל נחשבים כטהורים לקודש, וצדוקים התנגדו לחומרת יתר הלכתית זו. אך כל ההסברים הללו אינם אלא בגדר השערות.

בנוסחאות אחדות מופיע: "הזהרו שלא תגעו בשולחן ותטמאוהו". המילה "ותטמאוהו" חסרה במשניות מטיפוס ארץ ישראל וראשונים, והיא מיותרת¹³¹ראו הדיון המפורט בדקדוקי סופרים, עמ' 92 הע' ח. .

כל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישים – לכל כלי מכלי המקדש היו עוד שני ושלישי כמוהו, שאם ניטמו הראשונים יביאו שניים תחתיהם – אם נטמא אחד מן הכלים היו מביאים מן השניים לשרת בקודש, ומשום כך יכלו להציג את כל הכלים ולהטבילם לאחר הרגל. זו הסיבה לכך שיש בידינו סדרת תיאורים וציורים שונים של המנורה¹³²החומר הרלוונטי מרוכז בספרה של חכלילי, אמנות. . בידינו כמה תיאורים של מנורת המקדש מימי הבית: על קיר בית מגורים של אחד מעשירי ירושלים, על מטבעות החשמונאים ובקשת טיטוס המפורסמת, ולאחרונה התגלה תבליט אבן מבית כנסת במגדל מימי בית שני, שטרם פורסם. ההבדלים בין הציורים הקדומים גדולים למדי. גם העדויות הספרותיות סותרות זו את זו (איור 48, איור 49). נראה, אפוא, שבבית שני היו מנורות שונות בצורות שונות במקצת זו מזו. כידוע נגנזו כלי המקדש הראשון (כלומר בפועל הם נעלמו)¹³³ראו פירושנו לשקלים פ"ו מ"ב. , ובמקדש השני שימשו אפוא כלים אחרים שהיו להם צורות שונות. ממשנתנו ברור שהיו במקדש מנורות מספר, וריבוי הצורות הוא עדות לריבוי המנורות. התורה מפרטת את מבנה המנורה ומתמקדת בחומר הגלם, במספר הקנים ובקישוטים. עדיין נותר מקום רב לפרשנות באשר למבנה המדויק, בעיקר לגבי מידות המנורה וצורת קניה. ייתכן שבוני הכלים בבית שני סברו שדי בשמירת ההנחיות המפורשות שבתורה, כאשר יתר פרטי המנורה לא נקבעו בידי מסורת קשיחה כי אם עוצבו בידי האומן. ייתכן גם שהאומנים רצו להדגיש שכלי המקדש הנוכחי אינם מושלמים, כשם שהקודש עצמו איננו מושלם, אבל לעתיד לבוא ירד המקדש ה"אמִתי" משמים, ובו יהיו הכלים האמִתיים. תפיסה כזאת על מקדש "אמִתי" בשמים ידועה לנו מתקופת בית שני¹³⁴פלוסר, בית מקדש; אורבך, בית מקדש. .

כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה – לאחר הרגל, שהרי הציגום לפני עולי הרגל. ניתן היה להציגם בלי לחשוש שמא ייטמאו, כי הרי לכל הכלים היו שניים ושלישיים. לפי הסבר זה המשפט במשנה חוזר ומסכם את שנאמר לעיל, והוא הובא בשל ההמשך. המאירי מוסיף שכל הכלים שנטמאים בכל טומאה ניתן להטבילם, כלומר "טעונים" אין משמעו שטובלים אותם, כמו ששנינו במשנה הקודמת, אלא שניתן לטבול אותם אם נטמאו. כך הוא מסביר את הכפילות במשנה, וגם את הנוהג שאין לו בסיס הלכתי. אנו הצענו לכך הסבר אחר לעיל.

חוץ ממזבח הזהב – שעמד בהיכל, ומזבח הנחשת – שעמד בעזרת הכוהנים, מפני שהן כקרקע – שאינה מקבלת טומאה, דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהן מצופים – שני פירושים אמורים בבבלי. הסוגיה פותחת בשאלה: "אדרבה, כיון דמצופין נינהו מיטמאו? אימא: וחכמים מטמאין מפני שהן מצופין" (כז ע"א). התלמוד מציע ("אימא") להגיה "מטמאין" במקום "אומרים" ומחליף טהור בטמא¹³⁵מהמקורות התנאיים עולה בבירור שציפויי כלים אינם מקבלים טומאה, וממילא כלים מצופים אינם מקבלים טומאה: משנה, כלים פי"א מ"ד; תוס', שם בבא מציעא, פ"א ה"ז; פ"ב ה"א-ה"ב ופ"ד ה"ו. הנחת הבבלי היא שכלי עץ מצופים דווקא מקבלים טומאה. העמידנו על כך אפשטיין, מבוא, עמ' 520-522, אשר טען כי סוגיה זו מבטאת עמדה אחת, ואילו קודמתה מבטאת עמדה הפוכה ("סוגיות מתחלפות"). בעקבות אפשטיין ניתן להציע כי הבבלי נסמך על ההבחנה המצויה בסוגיה הקודמת ובירושלמי כאן בין ציפוי עומד ובין ציפוי שאינו עומד. מכיוון שהבבלי מניח שמדובר כאן בציפוי שאינו עומד, הרי הוא טוען שהציפוי דווקא מקבל טומאה. . הסוגיה מוסיפה: "ואיבעית אימא רבנן לרבי אליעזר קאמרי מאי דעתיך משום דמצופין, מיבטל בטיל צפויין גבייהו". לפי פשוטם של דברים חכמים אומרים לרבי אליעזר שאין צורך לומר שהם כקרקע, אלא טעמו של ההיתר הוא שמזבח הזהב ומזבח הנחושת מצופים וציפוים בטל למזבח. הטומאה אינה נוגעת אלא בציפויים, והציפוי עצמו אינו מקבל טומאה.

גם כאן המשנה מעניקה להלכה פירוש משפטי, ומותר להציע שלא רק משפט הלכתי לפנינו אלא מציאות טכנית. המזבח נתפס כמבנה, ואי אפשר לטלטלו. המזבח הגדול היה גדול מכדי טלטול, ומזבח הזהב נתפס כדומה לו. זאת מעבר לשיקול הפורמלי שקרקע איננה מקבלת טומאה¹³⁶ראו הערתו הקצרה, אך המאלפת, של אורבך, חז"ל, עמ' 46. .