לחם שמים על משנה בבא מציעא · פרק 5 · משנה 11

המלוה עובר בכולן כו'. והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. סתמא דמילתא הכי הוא. ברבית טפי. מהלואה גרידא. משום שהלוה ברבית. רגיל לעכב המעות. יותר משאר לוה דעלמא. שאינו דחוק אלא לפי שעה. ואינו דבר מצוי שיעבור על לאו זה. מאחר שהלוה אדם בטוח בסתם. וגם לא שכיח שיעכב המעות יותר מהזמן שקצב. משא"כ בלוה ברבית. שהוא ודאי דחוק למעות מאד. וגם חושב מה בכך אם מעכב מעותיו. הלא שכר מעותיו הוא נוטל. וכל שכן שיש הנאה למלוה. לפיכך רגיל הלוה לעכב המעות. אך המלוה בהול על מעותיו ביותר. שלא יאבד קרן ופירות. כי איש עני הוא הלוה. וגם יראת העונש עליו. לכן הוא דוחקו מאד מדאגת הפסד. ועוד משום דמים גנובים ימתקו. ובעי למטעם טעמא דאיסורא. לפיכך הוא להוט אחריו מאד. בשגם ירא פן לא יתרצה הלוה לפרעו מחמת האיסור. ויפקיענו חובו בדיינין. על כן בהול עליו בודאי. ולוחצו לשלם.