לחם שמים על משנה בבא מציעא · פרק 10 · משנה 4

וזורע למטה כנ"י ומשמע דלגמרי יורד וזורע למטה. כשעור כל גנתו (דאין זורעין לחצאין) כו' תי"ט.

לא ברירא לי. מ"ט לא. וכל גנה נזרעת ערוגות ערוגות. ולא דמיא לבית דירה. דודאי אין דירה לחצאין. שאם נפחתה עליה. אינה ראויה לדור בכולה. לפיכך יורד וזורע ודר למטה. ומשתמש בבית כולו כנגד העליה.

משא"כ בגנה זו. הרי יפה לו שיזרענה. כל מה שיוכל לזרוע ממנה. ממה שיזרע למטה בבית הבד המקורה. מה חסר לו.

אלא שי"ל דהכא נמי איכא למיחש. מאחר שהתחיל קרקע הגנה שעל בית הבד להפחת. שמא יפחת כולו. ונמצא כל הזרע נפסד. הילכך ודאי תו לא זרע לה לגמרי. עד שיעשה לבית בדו כפין. ופשיטא דאזיל וזרע בבית הבד. כשעור כל גנתו. ואם כן אין הטעם לפי שאין זורעין לחצאין. אלא משום דלא סגי בלא"ה. ודילמא היינו נמי טעמא דשמואל. דסבר אפילו בארבע. אין אדם זורע חציו למעלה. וחציו למטה.

לאחר הזמן חייב בין בנזקין דשעת נפילה. בין דלאחר נפילה כו' נ"י. וכתו' דבשעת נפילה דומה לאש כו'. אבל הרא"ש כתב דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור. כו' ואי משום דהולכין ומזיקין כו' כ"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוי אקושר אבן ברגלי בהמתו. ע"כ. ועדיין אני אומר. שדברי התו' נכונים יותר מדעת הרא"ש. דלפום מאי דאוקימנא לעיל. כולה מתני' מיירי בבנה הכותל כדרכו. ונפל מחמת אונס רוח וגשמים (דאל"ה בכל גוונא חייב) א"כ אע"ג דהשתא אתייליד ביה ריעותא. מ"מ אינו נופל אלא ע"י כח אחר המעורב בו. דומיא דאש.