לחם שמים על משנה בבא מציעא · פרק 2 · משנה 6

כדי שידעו בו שכניו סתמא דמילתא במוצא אבדה בדרך מיירי מתני' (ולאו דווקא בעולי רגלים) כדמפרש לקמן מ"ט.

וס"ל לר"מ. עד כדי שידעו בו שכני אותו מקום שנמצא. ור"י סבר. שכשעולה לרגל מכריז על כל אבדה שמצא. בין בדרך עלייתו. בין בזולת זה. כי בירושלם באין כל ישראל ברגלים. וכל מי שנאבדה לו אבדה בכל א"י בדרכים. נפנה לשם לאבן הטועים. כדאיתא בגמרא. אבל באבדה הנמצאת בעיירות בשוקים וברחובות. ודאי לא איפליגו. פשיטא שמכריזין עליה באותו מקום בלבד. דכאן נמצאת וכאן היתה (אפילו בקרונות של צפורי ודכוותה. דשכיחי רובא דאתו מעלמא. נראה דלכ"ע אינו מכריז אלא שם. ובשעת קרונות בלבד).

ובהכי מתיישב ההיא דספ"ג דפסחים. דאין מכריזין על אבדת ע"ה. פירוש אבדה הנמצאת בעיירות של ע"ה. אינה צריכה הכרזה שם. ונראה דלא לבד מטעם שהפקירו חכמים ממונו. אלא משום יאוש בעלים נגעו בה. דכי משכח לה ע"ה חבריה. לא מהדר ליה. וסתמא אייאושי מייאש. ודילמא אתיא כמ"ד מקום מכריז. וכפרש"י שמכריז במקום פלוני מצאתי.

עתו' דמכילתין (דךב"ב) ולפ"ז אפשר שגם בירושלם היה מכריז כן בכל אופן.

ויכריז יום אחד אני אבדתי. זהו פירש"י. דהך הכרזה. דבעל אבדה היא. ועת"ו (דךב"ב).

אבל להר"מ. פירושו. שימצא בשובו המכריז. מכריז יום אחד.