תוספות יום טוב על משנה אהלות · פרק 7 · משנה 2

אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע. פי' הר"ב וכלה עד כאצבע מלמעלה לצד הגג. וכ"פ הר"ש ושיעור לשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד ואינו עשוי כמו תקרה וכותל ישרה. אלא שנעשה משופע ששופע ויורד. ומלמעלה בגגו הוא כלה עד כאצבע. אבל הרמב"ם מפרש כמשמעה ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע:

הנוגע בו מתוכו טמא טומאתשבעה. באהל של פשתן איירי שמטמא טומאת אהלים. הר"ש. [*ועיין בדבור דלקמן. ולא ידעתי למה דקדק לכתוב של פשתן והרי ברפכ"ז דכלים שנינו בהדיא דבגד שק ועור מטמאין טומאת אהלים וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהט"מ [הלכ' י"ב] וגם שם בפי"א [הל' ז'] הביא הכ"מ להר"ש ולא הרגיש בזה. כל היוצא מן העץ] וכדתנן בפרק במה מדליקין (שבת דף כח):

ומאחוריו טמא טומאת ערב. כתב הר"ב וכולה מתני' מיירי לאחר שיצא המת מן האהל. דאילו בעוד המת שם אפי' הנוגע מאחוריו טמא טומאת שבעה. כדתנן במשנה ג דפ"ב. אין האהל מתחשב. הר"ש [*ועיין במשנה ב פט"ו] ומהר"ם חילק בין שפוד לאדם. דבאדם לא. ובמגדל פי' דהכא מיירי בנוגע במה שהוא מרודד ונגרר בארץ. דביה יש לחלק בין נוגע מתוכו למאחוריו. כיון דתוכו אב הטומאה אפי' לאחר שיצא המת מתוכו דין הוא שכל תוכו יהא שוה. אבל מאחוריו אינו שוה ע"כ:

[*טומאה מאחוריו. ל' הרמב"ם בפי"ח מהט"מ [הלכה ז'] היתה הטומאה על אחורי השיפוע]:

[*טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. פי' וכלים שתחת הרדוד טמאים. כיון דאין אהל טפח מפסיק בינו לטומאה. מהר"ם]:

רבי יוסי אומר מציל. ואע"פ שאין גגו על הארובה שהאהל מציל בכסוי. הרמב"ם ספ"ג מהע"מ. והראב"ד כתב שאין זה הטעם כלום. אלא שחושבין המרודד מן האהל כשפועי אהלים. ע"כ. ואחרי שהעתיק הרמב"ם דברי ר' יוסי הרי שפוסק דבריו להלכה. וגם בנא"י מצאתי בפי' המשנה הלכה כר"י. ולפי שבנוסח שלנו לא ראה הר"ב פסק הלכה. נמנע גם הוא מלכתוב. וסבר שסמך הרמב"ם על הכלל דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מו) ר"י ור"ש. הלכה כר' יוסי: