משנת ארץ ישראל על משנה חלה · מבוא · מיקום 2

פרשת חלה מנויה בין מצוות הכהונה ומכונה "ראשית עריסתיכם". המונח התפרש כחובה להפריש מהבצק המיועד ללחם. בבמדבר טו יט-כ מדובר במפורש על לחם וחלה, ומכאן הסיקו חכמים שהחובה חלה רק על מאפה שהוא לחם וכעין לחם, כלומר כשחומר הגלם הוא דגנים והמאפה הוא לחם רגיל, ולא על לחמים שהם כעין עוגה (פ"א מ"ג), ומצד שני נפטרו מיני מאפה שלא נועדו לאכילה כלחם. התורה מצווה לתת את ה"ראשית" לכוהנים, וגם בספר יחזקאל מד מודגשת הנתינה לכוהנים, ואפשר להבין שמדובר בכוהנים הפזורים ברחבי הארץ. ברם, ביחזקאל כ מוסבת המצווה לנתינה לבית ה' בירושלים: "כי בהר קדשי בהר מרום ישראל... ושם אדרוש את תרומתיכם". גם בספר נחמיה מופיעה מצוות ראשית העריסה בהקשר לתמיכה בכוהני ירושלים. מבחינה מעשית אם מדובר בהפרשה מהבצק או מהלחם האפוי הרי שאי אפשר להגביל את הנתינה לירושלים בלבד, שכן יש לתת את החלה לכוהן סמוך לזמן האפייה, אחרת תאבד את ערכה. נמצאנו למדים שגם בספר יחזקאל וגם ספר נחמיה מדברים לקהל ירושלים, או שמצוות חלה נגררת אגב מצוות הכוהנים האחרות.

פילון (על החוקים 131) מציג את מצוות חלה (πέμμα – pemma) כמצווה הראשונה מבין מתנות הכוהנים, וגם הוא מדגיש שמדובר בהפרשת חלק מהלחם הפשוט, ומשמע מדבריו שהנתינה היא של אוכל מוכן. לעומת זאת יוספוס (קד', ד 151) מתנסח באופן כללי יותר שהמצווה מוטלת על האופים תבואה.

מספר במדבר אפשר היה להסיק שהמצווה חלה רק על תבואות הארץ, והיא מצטרפת, אפוא, למצוות התלויות בארץ. אפשר היה ללמוד זאת מכך שנאמר "בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והיה באכלכם מלחם הארץ...", אלא שכפי שראינו בנספח למסכת שביעית הגדרה זו "בבֹאכם אל הארץ" פורשה או נדרשה בדרכים שונות, ולא רק כהגדרה של חלות המצווה. בספרות החיצונית איננו שומעים שהמצווה חלה דווקא בארץ, וגם בכך עסקנו בנספח למסכת שביעית. מספרות חז"ל משתמע בפשטות שגם במצוות חלה חייבים רק בארץ, ועם זאת שונה מצווה זו מיתר המצוות התלויות בארץ.

בפ"ב מ"א יש מחלוקת בין תנאי דור יבנה, ונסכם אותה בטבלה:

מחלוקת זו מבטאת את התפיסה שהמרכיב העיקרי הוא מקום האפייה (האכילה), ואם האפייה בארץ חייבים בחלה, ואילו מעמדם של פרות הארץ הנאכלים בחוץ לארץ שנוי במחלוקת. ברם, במקביל אנו שומעים מדור אחד מאוחר יותר על חלוקה אחרת, בין ארץ ישראל לבין סוריה. רבן גמליאל סבור שבסוריה חייבים להפריש פעמיים חלה, ורבי אליעזר מדבר על חלה אחת¹לאמִתו של דבר, עמדת רבן גמליאל עצמו שנויה במחלוקת: "וכן היה רבי לעזר בי רבי צדוק אומר לא היה רבן גמליאל מחייב בסוריא אלא חלה אחת בלבד" (תוס', פ"ב ה"ה), ראו פירושנו למשנה פ"ב מ"ז. . אם כן, העיקרון שהרמת חלה היא בארץ בלבד תלוי במחלוקת, אבל גם משתמע שלכל הדעות אפיית חוץ לארץ פטורה מחלה (פ"ד מ"ז). במשנה הבאה שם אנו שומעים על הלכה נוספת של רבן גמליאל וממנה משתמע שגם אפיית חוץ לארץ חייבת בחלה, אלא שבגלל חובת הטהרה אי אפשר להרים חלה כהלכה ולכן חייבים להרים חלה פעמיים. שאלה זו עולה עוד בסוף משנת חלה (פ"ד מ"י), שם מדובר ב"ביתר", אולי בתחום החורן שאסור להרים בו חלה אפילו אם מצאו דרך להתגבר על שאלת הטהרה. מעשים אלו ניתן לפרש כהתנגדות להרמת חלה, או כאישור להרמת חלה בחוץ לארץ (או ב"סוריה"), אבל החלה טמאה.

בספרי זוטא חוזרת העמדה ה"קלאסית" שאין חובת הרמת חלה בחוץ לארץ: "יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין להפריש חלה שבחוצה לארץ אמרת לא אמרתי אלא אשר אני מביא אתכם שמה אתם חייבין להפריש חלה ולא בחוצה לארץ" (ספרי זוטא, טו יז, עמ' 283).

ניתן, אפוא, לנסח את העמדות התנאיות כמעין מחלוקת על תחולת המצווה בחוץ לארץ כשם שמצינו מחלוקות על ערלה, כלאיים, חדש ומצוות דומות. ברם, הרמת חלה חריגה, שכן אין אח ורע להרמת חלה פעמיים. לא שמענו על הרמת תרומה פעמיים או מעשר פעמיים. האם לפנינו מחלוקת? נראה שלא, אלא שהפער הוא בין ההלכה העקרונית (המשפטית) לבין הנוהג המעשי. במקביל מצינו סדרת עמדות כיצד צריך אדם לנהוג כאשר הוא בטומאה ואינו יכול להרים חלה בטהרה. הפתרונות השונים משתלבים בפתרון זה של הרמת שתי חלות, שגם היא הצעת פתרון למצב של טומאה.

במקורות האמוראיים הארץ-ישראליים חוזרת חובת הרמת חלה פעמיים, וציטטנו את האמירות השונות. במקורות בבל מצינו צמצום של חובה זו, בניגוד מה למשנה (פ"ד מ"ח). ברם, גם שמענו על הפרשת חלה בטהרה ואכילתה בטהרה חלקית (בכורות כז ע"א). גישה דומה עולה גם מהירושלמי: "רבי זעירא רב יהודה בשם שמואל, חלת חוץ לארץ, ותרומת חוץ לארץ, אוכל ואחר כך מפריש..." (פ"ד ה"י, ס ע"א). אם כן יש להרים חלה, אך ניתן לבצע זאת בסיום האכילה.

הבבלי מגדיר את הרמת החלה בזמן הזה (כלומר בחוץ לארץ) כמצווה מדבריהם. ספק אם זו הגדרה מודעת. הפתרון עולה במהלך סוגיה בעלת אופי מאוחר, אגב ברייתא שבכל המקבילות מצוות חלה לא נזכרת בה כלל (בבלי, כתובות כה ע"א)²אותה הגדרה גם בבבלי, נידה מז ע"א, אבל הבדל ניכר בין שתי הסוגיות, ולמעשה הן מסורות מוחלפות. המשותף לשתי הסוגיות הוא האיחור והאופי הדיאלקטי. . הגאונים פתרו את הבעיה בכך שהגדירו את הרמת חלה בחוץ לארץ כמצווה מדבריהם³תשובות רב נטרונאי, יורה דעה רכז; תשובות גאונים חדשות (עמנואל), קיג. . עם זאת, אין הם מזכירים את הסוגיות שהן כאילו עדות ברורה לשיטתם. באירופה היו מנהגים שונים⁴ראו המבוא למסכת תרומות. ששימרו את מצוות חלה, בצורה סמלית אך לא כמשנָה⁵תשובות הגאונים החדשות (עמנואל, ו). התשובה מלמדת על נוהג מיוחד של הרמת חלה בערב פסח. הפוסק מתנגד לכך, שהרי אין הבדל בין פסח ליום רגיל. ברם, הנוהג משמר נוהגים קדומים בימי מועד רגיל, ומלמד על ימי עבר שבהם נהגה מצווה זו. ראו עוד בבלי, פסחים מח ע"ב על נוהגי האפייה של נשות בבל ערב פסח שהידרו שלא להתחייב בהפרשת חלה. .

אם כן, מצוות חלה שונה מיתר המצוות התלויות בארץ. גם במצוות אחרות מצינו דעות מחמירות שהרחיבו את המצווה לחוץ לארץ (או התנגדו לצמצומה לארץ ישראל), אבל ההסדר של שתי חלות הוא חריג. מעבר לכך, דומה שעולה ממנו הכרה שמצווה זו חלה בחוץ לארץ בהיקף מלא, ואינה שייכת כלל למצוות התלויות בארץ. מי שהגדיר שהחובה חלה על החיטים המצויות בארץ בזמן האפייה, גם הוא ראה בחלה מצווה שאינה שייכת לכלל המצוות התלויות בארץ.

היבט אחר לייחודה של הרמת חלה הוא המאמץ לקיים את המצווה בתנאי טומאה. לא מצינו מאמצים דומים לגבי הרמת תרומה. אמנם נעשו מאמצים להרמת תרומה בטהרה, והיו שהפקידו את הדבר בידי הכוהנים. איסוף התרומה על הגורן אִפשר להקל בדבר. את החלה, לעומת זאת, הרימו בבית, בדרך כלל בתנאי טומאה, ואף על פי כן אנו שומעים על הסדרים שונים להרמת חלה בטהרה (פ"ב מ"ג ומ"ה, וראו פירושנו להן; פ"ד מ"ו). בפירוש אף הבאנו סיפורי אמוראים על דרישות הלכה למעשה לשמירה על הקפדות אלו.

כמו בתרומות גם בהרמת חלה מצינו פתרון נוסף, והוא הפקדה של הרמת החלה בידי כוהנות: "אמר רבי יוחנן, ממה שלימדו את הכהנות. הדא אמרה אין הלכה כרבי לעזר בן ערך. מה למדו את הכהונות? הרי זה חלה על העיסה הזאת, ועל שאור המתערב בה, ועל הקמח שנשתייר בה, ועל הקרץ שניתן תחתיה, לכשתעלה כולה גוש אחד, הוקדש זה שבידי לשם חלה חוץ מן הטמא שבה" (ירו', פ"ג ה"א, נט ע"א). מכאן שהכוהנות הרימו חלה לאחרות או שהקפידו הקפדת יתר על מצווה זו. כן מספר הירושלמי על נוסחה מיוחדת וטובה להפרשת חלה שלימדו את הכוהנות⁶הכוהנות כאן מופיעות כמקפידות על הרמת חלה, או כמומחיות שאותן הזמינו לבתי עמי הארץ כדי שיפרישו עבורם חלה בטהרה. לומר. הנוסחה כוללת את המשפט: "הרי זה חלה על העיסה הזאת... ועל הקמח שנשתייר בה..." (שם).

עוד אנו שומעים על הכנת מעין "בנק" של חלה טהורה שהיא מופרשת על אפיות אחרות שנעשו בטומאה (ראו תוס', פ"א ה"י; משנה, פ"ג מ"ח). הסדר דומה לגבי תרומה שנוי במחלוקת; בית שמאי מתירים ובית הלל אוסרים (תרומות פרקים א-ב, כפי שפירשנום להלן פ"ב מ"ח). לגבי חלה דעת בית שמאי נזכרת בסתם (פ"ד מ"ו), במשנה אחרת היא מיוחסת לרבי אליעזר (פ"ב מ"ח), אבל במשנה נוספת (פ"א מ"ט) שנויה דעת בית הלל בסתם. מדברי רבי ישמעאל בתוספתא משמע שזה חידוש של אחד מחכמי הדרום⁷על הקשר בין חכמי בית שמאי וחכמי אדום עמדו אפשטיין ובן שלום, וראו הסברנו לפ"א מ"ט. .

לכאורה הייתה מצוות הרמת חלה צפויה להיעלם בקלות רבה יותר מאשר הרמת תרומה. הרמת תרומה נעשית בפומבי, בשעת הגורן, חשופה ללחץ חברתי ובשעה שנדיבות הלב מאפיינת אותה. לא כן הרמת חלה שהיא נעשית בבית האדם ותמיד ניתן להיפטר ממנה על ידי אפייה בכמות מועטת (להלן). אף על פי כן ראינו שהקפידו על הרמת חלה יותר ממצוות דומות. הלכה למעשה אנו שומעים גם על הרמת חלה, והמעשים להלן (פ"ד מ"י) הם עדות לכך. מדוע היה גורלה של מצוות חלה שונה מזה של מצוות אחרות בתחום מתנות הכהונה? על דרך ההשערה ניתן להציע שהדבר נובע מכך שהייתה זו מצוות נשים. הנשים הן שאפו, ועליהן הוטלה בפועל חובה זו. בכל רחבי העולם מקובל שנשים מתאפיינות ב"צדיקות" רבה יותר מגברים. ברם, בחברה היהודית הודרו נשים מחלקים מרכזיים של העולם הדתי; מה שנמסר להן, נשמר אפוא בקפדנות יתר.

ראינו שבתחום חלה שררה יותר הלכת בית שמאי שאין בה אבחנות משפטיות מדוקדקות. גם לגבי זמן הרמת חלה מצינו דעות שונות. האם ייתכן שבתחום זה נטתה ההלכה לפשטות יתר, בעקבות העובדה שהמצווה הזאת הייתה למעשה בידי נשים⁸בעל אור זרוע חש באופי השונה של הלכות חלה, ומתמקד בהסבר אחר: "שהחמירו בחלה יותר משום דחלה שייכא בכל אדם המגלגל עיסתו... אבל תרומה אין רגילה אלא בבעלי קרקעות וממרים תבואתם" (אור זרוע, רנ). הסבר זה מתאים לזמנו שרק מעטים היו בו חקלאים, אך איננו מתאים לחברה היהודית בארץ ישראל הקדומה. ? מצד שני מצינו החמרות שחכמים התנגדו להן (פ"ב מ"ה). אפשר שגם החמרת היתר היא תוצאה של מעורבות הנשים במצווה.

מכל מקום, מצוות חלה אכן נקשרה בנשים: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות לא בנדה ולא בחלה ולא בהדלקת הנר. מפני מה מסרו מצות נדה לאשה ולא מסרו אותה לאיש? אלא שהיה אדם הראשון דמו של הקב"ה באת חוה ושפכתו, לפיכך מסרו [לה] מצות נדה כדי שיתכפר על הדם ששפכה. מפני מה מסרו מצות חלה לאשה ולא לאיש. אלא שהיה (הקב"ה) [אדה"ר] חלתו של הקב"ה טהורה וטמאתו לפיכך מסרו לה מצות חלה כדי שיתכפר על החלה שטמאתו. מפני מה מסרו מצות הנר לאשה ולא לאיש. אלא שהיה אדה"ר נרו של הקב"ה היה מאיר בו לכל באי עולם וכיבתו לפיכך מסרו לה מצות הנר ונתחייבה [בנר] כדי שיתכפר על הנר שכיבתה: אדם דמו של עולם היה בשביל שגרמה לו (לישראל) לשפך לפיכך נתחייבה בנדה. אדם חלתו של עולם היה בשביל שגרמה [לו] שיטמא לפיכך נתחייבה בחלה. אדם נרו של עולם היה בשביל שגרמה לו שיכבה לפיכך נתחייבה בהדלקת הנר. מכאן אמרו חכמים על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות לא בנדה לא בחלה ולא בהדלקת הנר" (אבות דרבי נתן, נו"ב פ"ט, עמ' יג). ואכן, בכל הקשר של קיום המצווה למעשה נזכרות דווקא הנשים: "האשה יושבת וקוצה חלתה" (פ"ב מ"ג), "נשים שנתנו לנחתום" (פ"א מ"ז), ועוד הרבה.

בכך חש כבר בעל אור זרוע: "וברוב המקומות מזכיר ושונה נשים אצל מצוות חלה כגון..." (הלכות חלה, רכה). הוא מזכיר משניות הנאמרות בלשון זכר ומסכם: "מיהו מצות הפרשת חלה על האשה רמיא. הלכך אף על פי שהעסה של בעלה היא משויא שליח להפריש חלה".

באופן טבעי האישה היא שעסקה באפייה, וממילא היא גם שהרימה את החלה. הבישול והאפייה היו כמובן באחריותה הבלעדית של האישה, כפי שיוצא מרשימת מלאכות המוטלות עליה (משנה, כתובות פ"ה מ"ה) וממקורות רבים נוספים. כך, למשל, כאשר הירושלמי מברר את דיני בישול בשבת הוא מדגים זאת במינוח: "הדא איתתא..." (ירו', שבת פ"ז ה"ב, י ע"א), ופרט מסוים בהלכות אלו מנומק: "זריזות הן הנשים בפת יותר מן התבשיל" (ירו', שבת פ"א ה"י, ד ע"ב), וכן: "לא תמלא אשה קדרה ותרמוסין ועססיות ותתן לתוך התנור" (תוס', שבת פ"ג [ד] ה"א); "האשה שלשה בעריבה..." (תוס', אהלות פ"ה הי"א, עמ' 602), וכמוהן עדויות רבות נוספות⁹כגון אבות דרבי נתן, נו"א פכ"ג, עמ' 76; משנה, דמאי פ"ג מ"ו; ויקרא רבה, יז ב, עמ' שעג; תוס', נדה פ"ז ה"ג; תנא דבי אליהו, פט, עמ' 51: "נתנן אדם לאשה...", ועוד. . במדרש מתואר כיצד הבעל, השולט כמובן בביתו, איננו יכול לקבוע את התפריט שכן האישה היא המבשלת: "מנהג שבעולם אדם מבקש לאכול עדשים ואשתו מבקשת לאכול אפונים. יכול הוא לכופה? לא מה דהיא בעיא היא עבדה?" (לא מה שהיא רוצה היא עושה?!)¹⁰אסתר רבה, ד יב, והשוו שיר השירים רבה, א מד. . מקור אחרון זה מעיד כי מקובל היה שהאישה היא המנהלת של מגזר פעילות זה, ולא רק עובדת נטולת סמכויות.

את החלה הפרישו בזמן האפייה (איור 1). מחלוקת תנאים היא מתי הזמן הקובע, לישת העיסה במים או הקרימה בתנור (ראו פירושנו לפ"ב מ"ח; פ"ג מ"א ומ"ו-מ"ז). ראינו שיש בנושא מחלוקת רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי, ולרבי אליעזר דעה עצמאית שאפשר להרים בזמן שרוצים. בפירושנו לפ"ג מ"א עוד שתי דעות. עמדת בית שמאי (רבי אליעזר) איננה מפתיעה, שכן הם מצדדים בביצוע פשוט של המצוות ללא הגבלות יתר על דרכי הביצוע (ראו פירושנו לתרומות פ"ב).

על הכמות של החיטים החייבות בחלה שנינו מחלוקת תנאים: "שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקביים, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבים בחלה. ומשהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים חייבין, רבי יוסי אומר חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין" (משנה, עדיות פ"א מ"ב). הלכה למעשה המשנה משתמשת בדרך כלל בשיעור של חמישה רבעים, אם כי ניתן לפרשה לעתים גם כדעת בית הלל (פ"ב מ"ו; פ"ד מ"א).

עמי הארץ הקלו בכל המצוות התלויות בארץ. כך בטהרה, בהרמת מעשרות וכיוצא באלו. לא מצינו שעמי הארץ הקלו בהרמת חלה, ופשוט להסביר שדין חלה כתרומה. העובדה שהתרומה נאסרה לאכילה, והאוכלה חייב מיתה, הרתיעה מלעבור על המצווה. העובדה שעלותן של שתי המצוות שולית חיזקה מגמה זו.