משנת ארץ ישראל על משנה חלה · פרק 2 · משנה 2

עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ – הלכה זו עוסקת בעיקר בעציצים הבאים בספינה (איור 9). אמנם התלמודים מבחינים בין עציצים לספינה⁹⁴ירו', נח ע"ג; בבלי, ביצה כא ע"א, ועיינו שם. , אך אין כוונתם אלא שעציץ שאינו נקוב יש לו דין אחר. אבל אין להסיק מהם שהמשנה מדברת דווקא על עפר הבא בתפזורת. דומה שהלכה זו היא תאורטית; כמובן ייתכן שמעט עפר התפזר על קרקעית הספינה וגדלו בו מעט חיטים, אבל קשה להניח שזה היה ייבוא תדיר ומשמעותי מבחינה כלכלית.

חייב במעשרות ובשביעית אמר רבי יהודה אמתי – המונח "אימתי" מוסבר בספרות התלמודית כביטוי המסביר את דברי הקודמים. מסתבר שרבי יהודה אינו חלוק, אלא מפרש את דברי חכמים. הבבלי מציג את השאלה כשאלה סגנונית כללית, לפחות על מימרותיו של רבי יהודה: "והאמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתנו – אינו אלא לפרש דברי חכמים" (עירובין פא ע"ב; פב ע"א). המקבילה בסנהדרין (כה ע"א) מוסיפה: "רבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק". במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (כגון פאה פ"ז מ"א), או שינוי הלכתי מוסכם (כגון משנת מגילה פ"א מ"ג), ולעתים הם מחלוקת. כך, למשל, במשנת שבועות פ"ז מ"ו יש מחלוקת במשנה. בתוספתא שם (פ"ו ה"ד) מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון "במה דברים אמורים" ובתלמודים בלשון "אימתי" (ירו', שבועות פ"ז ה"ו, לח ע"א; בבלי, שם מח ע"א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ"ז מי"א) ש"במה דברים אמורים" בא לציין מחלוקת. במקומות אחרים שבהם המשפטים משובצים לעתים עדיף לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות שימוש המונח בדברי רבי יהודה ובין שימושו בפי חכמים אחרים.

מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו, ואכן המונח "אימתי" מופיע במשנה כ- 55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה. הווה אומר, חכם זה הרבה להשתמש במונח, אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת, המונח "במה (במי) דברים אמורים" מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק פעמיים בשמו של רבי יהודה, ודומה שאין זה מונח ייחודי לו.

מכל מקום, במקרה שלנו זו אכן פרשנות בלבד.

בזמן שהספינה גוששת – ספינה גוששת היא ספינה שלא העמיקה בים כך שקרקעיתה לא התרוממה מעל עשרה טפחים מפני הקרקע. הירושלמי כאן (נח ע"ב) מפרש שספינה כזאת לא יצאה מתחומי ארץ ישראל, והיא נתפסת כשוהה בִסְפר הארץ. על כן הצמחים שצמחו על עפר זה צמחו בארץ וחייבים בחלה, ושוב דגן בחוץ לארץ פטור מחלה.

ההלכה כולה משפטית בלבד, אך הספינה הגוששת אינה יצור תאורטי אלא צורת מסחר מקובלת. חלק מהספנות הארץ-ישראלית הייתה ספנות חופים שבה הפליגו ספינות מנמל אחד למשנהו, והסוחרים היו מעין רוכלים שנעו משוק לשוק ושיווקו מוצרים מקומיים. כך אנו שומעים על בני אחד הכפרים שעל חוף הים הסוחרים מצור לצידון (ירו', שבת פ"א ה"ז, ד ע"א; בבלי, שם יט ע"א) או מעכו ליפו (משנה, נדרים פ"ג מ"ו), וכל הסחורות הנמצאות בנמל קיסריה נחשבות כסחורות שבאו מתחומי ארץ ישראל (תוס', דמאי פ"א הי"א). כן יוצא מהלכות וממעשים נוספים⁹⁵ספראי, הכלכלה, עמ' 290. .

עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה – לחם כזה הוא לחם לכל דבר, משום שרק לחם שהוא ממש עוגה נחשב למזון שאינו חייב במצוות חלה (לעיל פ"א מ"ה), ונאכלת בידיים מוסאבות – מותר לאכלו ללא נטילת ידיים משום שמי פֵרות אינם מכשירים לקבל טומאה, וזו הלכה ידועה ביותר (משנה, תרומות פ"ה מ"א-מ"ג; כלים פ"י מ"ב, ועוד). כפי שראינו בפירושנו לתרומות רבי יהושע סבור שמי פרות הם חיבור לעניין טומאה, ומשנתנו אינה סבורה כמותו (ירו', נח ע"ג)⁹⁶עדיין יש לברר אם דין הכשר טומאה הוא כדין חיבור לטומאה, ולא כאן המקום לבירור זה. ראו, למשל, אור זרוע רכה המספר על עמדות חכמי דורו בנושא, וכאמור בירושלמי מועלית הצעה דחוקה במקצת המבדילה בין שני מושגים קרובים אלו. . בירושלמי מועלית גם הצעה דחוקה יותר שמשנתנו היא כדעת הכול, ואין דין חיבור לטומאה כדין הכשר לקבל טומאה.