משנת ארץ ישראל על משנה חלה · פרק 3 · משנה 5

נוכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה – המשנה מניחה בפשטות שעיסת הגוי פטורה מחלה. בספרות האמוראים, ואחר כך בספרות הפוסקים, יש מחלוקת בשאלה האם פרות הגוי חייבים במצוות התלויות בארץ, והם מייחסים לשניים או שלושה תנאים את הדעה שאין לגוי קניין לפטור את פרותיו ממעשרות (וחלה). ברם, לדעתנו לדעה זו אין ראיה ממקורות תנאיים (ראו פירושנו לדמאי פ"ה מ"ט). כל המקורות התנאיים מניחים שפרות הגוי חייבים במעשרות, אך כנראה פטורים מחלה. משנתנו מהלכת, אפוא, בנתיב דרך המלך של ספרות התנאים. ההבדל בין מצוות חלה לבין יתר המצוות התלויות בארץ עולה גם מהמשנה לעיל (פ"ב מ"א), ודנו בכך במבוא.

אמנם הישראל מכין את העיסה, אך היא שייכת לגוי ולכן פטורה ממעשרות.

נתנה לו מתנה עד שלא ניתגלגל חייב – אם הגוי נתן את החיטים ליהודי עוד לפני הגלגול הרי שבעת עונת החיוב הם היו פרות של ישראל וחייבים בחלה. חובת החלה אינה צמודה, אפוא, למקור הגידול של החיטים אלא רק לבעלות עליהן בשעת חיובן בחלה. עיקרון זה למדנו גם לעיל (פ"ב מ"א).

משגילגל פטור – אם הגוי נתן את הקמח במתנה לישראל, אבל רק לאחר הטלת המים בו, העיסה פטורה, משום שבשעת הגלגול הייתה רכושו של הנכרי.

העושה עיסה עם הנכרי – הגוי והיהודי עובדים יחדיו, כל אחד מביא מרכושו ומכינים את הבצק יחדיו, אם אין בשלישראל כשיעור פטור מן החלה – הקמח של היהודי חייב כמובן בחלה והקמח של הגוי פטור, ואף אינו מצטרף להוות עמו יחדיו שיעור חלה.

במקורות רבים אנו שומעים על תופעה של הכנת בצק בצוותא. הרקע לכך הוא הווי החצר המשותפת (איורים 15, 16, תמונה 4 חצר השותפים). במכלול הבית ("חצר" בלשון המקורות) התגוררו יחדיו דיירים רבים. יש להניח ששיטת דיור זו צמחה בתקופת בית שני מתוך צרכיה של משפחה מורחבת שגדלה במשך השנים וצרכיה רבו והתגוונו. אבל בתקופת המשנה התגוררו בחלק גדול מהחצרות שותפים שכבר לא היה להם קשר משפחתי. גם המבנה המשפחתי השתנה, והחברה הייתה מבוססת על משפחות גרעיניות או בתי אב קטנים. דיירי החצר היו שותפים, והבעיות המשפטיות הכרוכות בשותפות זו מעסיקות משניות רבות. כך, למשל, הפרקים הראשונים במסכת בבא בתרא עוסקים בחצר זאת ודנים בשאלות מגוונות. נרחיב בכך, אם יזכנו החונן לאדם דעת, בפירושנו למסכת בבא בתרא.

החצר כללה חדרי מגורים, "בית" בלשון המקורות, וחצר פתוחה (שגם היא כונתה "חצר"). החצר הייתה שטח משותף, אם כי קרה שהשותפים החליטו לחלקה בעקבות דרישה של אחד מהם או עקב סכסוך (משנה, בבא בתרא פ"א מ"א ומ"ג). בחצר המשותפת ניצבו התנור והכיריים, ואף בה היה השטח מצומצם למדי. מתקני הבישול היו לעתים משותפים. יש להניח שלא פעם בישלו הנשים, ובעיקר אפו לחם, בצוותא. הצוותא הייתה נחוצה כדי לחסוך בחום התנור. זאת ועוד. כפי שאמרנו במבוא אפו לחם פעם בשבוע, כתוצאה מכך צריך היה תנור גדול דיו שניתן לאפות בו כ- 28 כיכרות¹⁵⁹החישוב הוא של כיכרות של חצי קב, שהוא מזון אדם ליום (שתי סעודות), ולפי משפחה גרעינית של ארבע נפשות. . תנור רגיל אינו מכיל כמות כה גדולה של כיכרות, אך ניתן היה לאפות אותם בשניים או בשלושה סבבים. התנור צריך היה להיות, אפוא, גדול למדי. ביתר ימות השבוע השתמשו בתנור רק באופן חלקי ביותר, שכן להכנת סעודה רגילה אין צורך בתנור כה גדול. נתונים אלו גרמו לכך שהתנור הגדול היה, מן הסתם, משותף. הסקתו הייתה יקרה, והאפייה המשותפת חסכה בהוצאות ההסקה בצורה ניכרת. על כן אנו שומעים מהמקורות על עבודה משותפת בהכנת הבצק ובאפייה. הכנה משותפת זו עוררה, כמובן, שאלות הלכתיות, כגון השאלה כיצד יכולה אשת החבר (המקפידה על דיני טהרה) להכין מאפה יחד עם אשת עם הארץ הטמאה (משנה, שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ט). כמו כן אנו שומעים על שלוש נשים המכינות בצק יחדיו, אופות בתנור אחד וממתינות האחת אחר חברתה לתורן (משנה, פסחים פ"ג מ"ד).