משנת ארץ ישראל על משנה חלה · פרק 2 · משנה 4

העושה עיסתו קבים – האדם (או האישה) אופים את לחמם כ"קבים", כלומר כל בצק הוא פחות מכשיעור. חז"ל משתמשים במונח "קבים" משום שקב הוא פחות מהשיעור שיידון להלן במשנה ו. כיכר רגילה הייתה של חצי קב¹¹³ראו פירושנו למסכת פאה פ"ח מ"ו, ובמבוא למסכת. . במקרה זה האישה אופה כמות גדולה של כיכרות מכמה וכמה עיסות. התנור הביתי לא הכיל מקום לכיכרות רבות, אך ניתן היה להכניס בתוכו 6-5 כיכרות שהם למעלה משיעור חלה. המשנה עוסקת במקרה של מי שנהג כתנא קמא או במי שבמקרה אפה את לחמו מבצקים קטנים. כמובן ייתכן שבמקרה זה בעלת הבית רוצה לפטור עצמה מחובת חלה. חכמים אינם מביעים את דעתם על עצם ההחלטה לאפות "קבים"; אין זה משום שאין להם מה לומר על כך, אלא משום שדעתם נדונה לעיל, ועתה הם עוסקים בבעיה הלכתית אחרת.

ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו – שולי הכיכרות נוגעים מעט זה בזה, אך עדיין הם נחשבים לאפייה נפרדת. אבל אם "נשכו" זה את זה, כלומר נדבקו יחדיו, "ואיזו הוא הנושך? והתולש ממנו כל שהוא אבל אם היו ממעכין זה את זה, כגון הדבלה והתמרים... הרי אלו אינן חבור" (תוס', טהרות פ"א ה"ב, עמ' 661)¹¹⁴היחיד של "נשכו" שם אינו "נשך"' אלא "השיך". , וכאשר מפרידים את הכיכרות זו מזו נוצרים חורים, הווה אומר שמעט מכיכר זו הצטרף לכיכר האחרת, הרי שיש בכך צירוף של הכיכרות והן חייבות בחלה. הירושלמי (נח ע"ג) מדגיש "והן שנשכו", כלומר לא הקרבה מצרפת אלא נשיכה של ממש.

רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפו לחלה – הרדייה היא הוצאת הכיכרות מהתנור בעזרת מרדה. המרדה היא כלי עץ או מתכת שיש לו ידית ארוכה וכף שטוחה וגדולה שניתן להרים בה את הכיכרות מהתנור. אם בתהליך הרדייה מניחים את כל הכיכרות בסל אחד, הסל מצרפן לחלה והן חייבות בחלה. המילה "אף" אינה בכל הנוסחאות; היא מופיעה בכל עדי הנוסח חוץ מר"ש סירליאו (ס), וכן מופיעה בכמה מציטוטי הראשונים, וחסרה בחלק מהם¹¹⁵ראו הערותיו של זק"ש, משנה על אתר; אפשטיין, מבוא, עמ' 1008. בעל אור זרוע, למשל, שקל למחקה, ונמנע מכך בגלל עדות הספרים שהיו בידו: "קשה לשבש הספרים ולמחוק 'אף' ". . למעשה, אין כל חשיבות לאיסוף הנוסחאות השונות. המילית "אף" היא מילית שנוספה ונקטעה בידי מעתיקים, ואפשטיין ריכז עשרות רבות של דוגמאות לכך¹¹⁶אפשטיין, מבוא, עמ' 1032-1007. . מעתה, בכל מקום שהיא מופיעה היא חשודה וניתן לצפות להופעתה, לפחות בחלק מעדי הנוסח, כמעט בכל מחלוקת. במקרה זה יש למילית משמעות: לפי גרסתנו ("אף הרודה") מודה רבי אליעזר שהתנור מצרף, ומוסיף שגם הסל מצרף, ואם אין גורסים את המילית "אף" הרי שרבי אליעזר אומר רק שהסל מצרף, ומשמע שהוא חולק על תנא קמא וסבור שהתנור אינו מצרף, כפי שהצגנו בטבלה (איור 13).

תנור וסל מצרפים או לא?

“אף הרודה” לסל מצרף¹¹⁷בעל מלאכת שלמה פירש שלא די בנשיכה אלא צריך גם צירוף בסל. אנו פירשנו שלא רק תנור מצרף אלא גם הסל.

ההיגיון מחייב שמי שסבור שהנחת הכיכרות בסל כבר מהווה צירוף ודאי יודה שאם נשכו זה מזה בתנור הצטרפו, כלומר יש לגרוס את המילית "אף". אבל בירושלמי מוצגות שתי הגרסאות: "אית תניי תני הסל מצרף ואין התנור מצרף (דעת רבי אליעזר אם אין גורסים "אף"), ואית תניי תני התנור מצרף ואין הסל מצרף (דעת רבנן אם גורסים את המילית "אף" או אם אין גורסים אותה). אמר רבי יוחנן איתיתיה¹¹⁸כנראה המילה היא "אית", יש המחליפים. מדחילפיי נשכו כאן וכאן מצרף לא נשכו כאן וכאן אינו מצרף" (ירו', נח ע"ג). זו דעה שלישית, שגם תנור וגם סל מצרפים אבל התנאי הוא הנשיכה ההדדית. בפועל הסיכוי שהכיכרות בסל תצטרפנה ותנשוכנה זו את זו נדיר יותר, אך אפשרי בכיכרות חמות וטריות.

הירושלמי מסביר את המשנה או את דבריו של רבי יוחנן: "מתניתא כגון אילין ריפתא דבבל" (כגון הכיכרות של בבל – נח ע"ג). ריפתא היא המונח התדיר לכיכר לחם בתלמוד

הבבלי, והשאלה היא מה ייחודה. נראה שהמשפט "כגון הריפתא של בבל" הוא פירוש לדברי רבי יוחנן. רבי יוחנן הוא זה שאומר שהלחמים נושכים זה את זה בסל. דבר זה יכול להתרחש בכל תנור, אך בסל הוא יכול להתרחש רק בריפתא של בבל. בתלמוד הבבלי מובא טיעון זה כהסבר ישיר למשנה: "ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר. אמר ליה: והא איתמר עלה, אמר רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא ככרות של בבל, שנושכות זו מזו, אבל כעכין – לא!" (פסחים מח ע"ב). הכעכים כאן מצטיירים כמאפה שאין סיכוי ש"ינשכו זה את זה", כלומר הם נאפים כל אחד בתבנית נפרדת, ומכל מקום ההגבלה היא על הדין של רבי אליעזר שהסל מצרף.

כפשוטם של דברים ברור שרבי אליעזר וחכמים מסתפקים בנגיעה של הכיכרות בתנור או (אף) בסל, ואינם תובעים שהכיכרות תנשוכנה זו את זו. קשה להניח שכיכרות, אפילו לחות, המצויות באותו סל נושכות זו את זו. לדעתם די בנגיעה כדי לצרף, וזו אף דעתו של רבי אליעזר להלן (מ"ט, וראו פירושנו לה). ברם, אמוראים הכירו את התביעה של נשיכה הדדית, ולכן פירשו את משנתנו בשנשכו הכיכרות זו את זו. להלן, בסוף הפרק, נציע שתביעה לנשיכה היא כשיטת בית הלל, ואילו בית שמאי מסתפקים בנגיעה.

הריפתא היא, כאמור, הלחם הרגיל בתלמוד הבבלי. מידתו כסעודה: "וכמה מזון שתי סעודות? אמר רב יהודה אמר רב: תרתי ריפתא איכרייתא. רב אדא בר אהבה אמר: תרתי ריפתא נהר פפיתא" (בבלי, עירובין פב ע"ב). מזון שתי סעודות הוא חצי קב, שהוא כיכר ארץ-ישראלית, ושתי ריפתות של איכרים (או הריפתות הנהוגות בנהר פפיתא). הביטוי הרגיל בתלמוד הבבלי הוא "כרכו ריפתא" (בבלי, ברכות מה ע"ב; נ ע"ב ועוד), מכאן שהריפתא היא מעין פיתה של ימינו שניתן לכרוך אותה סביב האוכל. בבבל נהגו לאפות לחם כל בוקר ולאכלו טרי, על כן נראה שהריפתא היא מעין פיתה עבה שנאפתה והוגשה חמה, וכנראה שמרה על גמישותה וטריותה. האופה הניח את הפיתות הטריות והחמות בסל זו על זו וכנראה היה חשש או אפשרות שתידבקנה זו לזו, מעין הפיתות ה"בדואיות" או ה"דרוזיות" של ימינו, אלא שהיו עבות בהרבה ושקלו קרוב לארבע מאות גרם כל אחת.