עיקר תוספות יום טוב על משנה נדרים · פרק 11 · משנה 12

גמרא דיכולה למימר אנא הא חזינא גברא הוא דנסתחפ' שדהו כלומר קדושת כהונתו גרמה לו דהא אונס בישראל משרי שרי הלכך מזלו גרם ויש לה כתובה:

עץ שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה. רש"י:

ובעל בכלל. ואע"ג דבמ"ג לא הוי בכלל כל הבריות הכא מוכחא מלתא דהא מכוונה לאסור המותר ולכל ישראל הא קיימא באיסור אשת איש. גמרא:

באחר. דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא. הר"נ:

תביא ראיה כו'. איכא למידק כיון דמדינא מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה. איסור שבה להיכן הלך וכ"ת דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכי אמרה טמאה אני אפקעינהו רבנן כו' דהתינח כשאומרת לכשר נבעלתי אבל כשנבעלת לפסול שנעשית חללה אכתי אסורה לבעלה ומתניתין סתמא קתני. ותירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנוה ראי לאו דקושטא קאמרה לא הוות מזלזלא נפשה למימר הכי ומשנה אחרונה אוקמוה אדינא. הר"נ ועתוי"ט:

ותהא נטולה כו'. בפ"ג דכריתות מפורש כמה גווני דאיסור חל על איסור ומנייהו איסור מוסיף וה"נ דכוותה דאע"ג דכבר היא אסורה לעלמא באיסור א"א מגו דאתוסף בנדרה איסור על בעלה חל נמי על האחרים ובאיסור מוסיף אף ר"י מודה: