רש״ש על משנה מנחות · פרק 3 · משנה 2

במשנה לא פתת. ברש"י וברע"ב וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר. ונ"פ דכוונתו דע"כ פתת מהחלות כדי קמיצה דקומץ היתר פסול כדלעיל (ו) במשנה והתוי"ט ל"ד בכאן במחכ"ת. ומש"כ רש"י כדאמרינן באלו מנחות. שב למש"כ קודם ה"ה לכל המנחות כו' והוא שם (ע"ה) מנחה לרבות כל המנחות לפתיתה. או דצ"ל האי כדאמרינן כו' קודם וזה אם לא פתת כו':

שם במשנה והן בולעות זו מזו. עתוי"ט. ונראה דאישתמיטתיה מש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' פהמ"ק ה"ח דאם נפל לתוכה שמן מנחה אחרת כ"ש נפסלה. וא"כ נוכל לפרש הכא דהפסול הוא משום ריבה שמנה. אם לא שיאמר דהרע"ב לקח לו שיטה אחרת דאף בזה לא מיפסל עד שיוסיף לוג ודלא כרש"י ולא כרמב"ם. זה ה"ל להתוי"ט לבאר. (ואגב ראיתי להכ"מ שם בהל' ט' על מש"כ הרמב"ם דבריבה שמנה עד שני לוגין כשרה. שכתב ודלא כפרש"י שכתב אהא דאמרינן ולוקמה כגון דעריב שמן דחולין כו' דעריב ביה פורתא כו'. ותמוה דהא גם הרמב"ם מודה בעירב בה דחולין או דמנחה אחרת אפי' כל שהוא פסולה. וה"ל לאתויי הא דפרש"י לעיל אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מיפסלא. משמע דלמסקנא מיפסלא בהכי. ושני לוגין דנקיט הוא לרבותא דס"ד הואיל והאי חזי ליה כו'):

ומה שכ' התוי"ט שלא הבין לשיטת רש"י והתוס' דהטעם הוא משום ריבה שמנה קושיית הגמרא וכי בולעות זו מזו מה הוי מב"מ הוא. לאחר העיון בפירושם נראה דהכי פריך כיון דמב"מ לא בטיל לכן אע"פ שהקומץ בולע שמן מהמנחה כיון דלא בטיל לגביה. כל היכא דאיתיה אמנחה שדינן ליה. כדפרש"י לקמן (כ"ג) בד"ה רי"א לא יקרב. משום דעולין א"מ זא"ז והיכא דאיתיה אמנחת נדבה שדינן ליה. ולכן לא הוה ריבה שמנה לגבי קומץ ולא חסר שמנה לגבי מנחה. ועי' עוד שם בבעיא דרבא קומץ שמיצה שמנו כו' ובתוס' שם ובד"ה חרב. ומשני רבא כ"ש מב"מ וד"א כו' שא"מ (דהיינו הקומץ) רבה עליו (על שמן הנבלע בו) ומבטלו. ולכן הוה ריבה שמן בקומץ כיון דבטיל בתוכו. וחסר שמנה גבי מנחה. אך קצת סתירה לזה מהא דפרש"י שם (בע"ב) ד"ה לימא דלא כר"ח שכתב דבטיל כמאן דליתיה דמי ולא אייתיר ליה. וכבר הרגישו עליו בזה התוס' כאן בד"ה והן הא':

שם ברע"ב ד"ה לא מלח כל המנחה כו'. פירושו זה לא נמצא בגמרא עי' לקמן (ר"ד כ'). והפי' גופיה לא מחוור כלל. דמאי קמ"ל מתניתין בלשון דיעבד כיון דאפי' לכתחלה לא בעיא כל המנחה מליחה. בשלמא לא יצק דפי' לא יצק כהן אלא זר. אף דגם לכתחלה משמע דכשרה בזר דמקמיצה ואילך מצות כהונה. מ"מ אפשר דאפ"ה היו נוהגים הכהנים ליצוק. וכיוצא בזה כתבתי בברכות (כ"ח. ל"א ב') ע"ש. או דאתי לאפוקי מר"ש דס"ל לקמן (בע"ב) דבעינן דוקא כהן. והרמב"ם פי' דלא מלח כהן אלא זר. ולקושיית רב יוסף לקמן ע"ז וכי תעלה ע"ד כו' לא חש לה די"ל קמ"ל דאם עבר ועלה או בשוגג ומלח כשר. (ורב יוסף דלא ניחא ליה בזה אולי ס"ל דהוה מצוה הבאה בעבירה ולכן אפי' עבר ועלה ומלח לא יצא ובפרט זה יש להאריך ואכ"מ) ועי' בכ"מ ולח"מ בפ"ה מהל' אמ"ז הי"ב:

שם בתוי"ט ד"ה לא מלח כו'. לא דקדק בסדר כו'. ונ"ל דל"ד הרב ז"ל בזה. דהתוס' מפרשי' לא מלח קאי על הקומץ. או שלא מלחו כלל. או שלא מלחו כהן אלא זר. וכדאיתא בגמרא שציינתי לעיל. אבל לפי' הרע"ב דלא מלח קאי על כל המנחה. אדרבה י"ל דבדוקא אקדים התנא לא מלח לארויי לן דמיירי במנחה כולה דקדים לתנופה ולהגשה: