בועז על משנה מנחות · פרק 5

ולכאורה ק' ל"ל בודה לר"מ. ילוש עשרון שלם ויניחנו כך עד שיתחמץ כקרני חגבים. או עד שיתערבו סדקין זב"ז. דהיינו לר"מ ולר"י כל חד כדאית ליה [בפסחים דמ"ח ב']. ואת"ל כשהיה עיסה גדולה. לא יתחמץ יפה. ליתא. דאדרבה הרי בפסחים [דל"ז א' ובא"ח תנ"ו] חזינן דכל שהעיסה יותר גדולה מתחמץ מהר טפי. ונ"ל דאע"ג דזה פשוט שכשילוש כל העישרון ויניחנו כך. אפשר שיתחמץ ביומו עד שיהיה חייב על חימוצו כרת. עכ"פ גם לר"מ למצוה צריך חימוץ יפה. ואי אפשר לשום עיסה שיתחמץ יפה ביומו. עד שיניחנו איזה ימים משנילוש. וא"כ בשלמא כשיהיה בודה שאור מתוך העישרון. אפשר שילוש אותו מעט השאור איזה ימים קודם ההקרבה. וביום ההקרבה יחמיץ עם שאור הזה העיסה שילוש אז מהקמח הנשאר מהעשרון. דאע"ג דכבר מדד הקמח בעשרון איזה ימים קודם ההקרבה. לא נפסל הקמח בלינה. דהרי מדת היבש לא נתקדש [כפ"ט מ"ה]. אבל אם ילוש כל העשרון איזה ימים קודם ההקרבה. הרי כל המנחות לישתן ועריכתן בפנים בכלי שרת [כמנחות צ"ו א' ורש"י שם ד"ה מעשה]. והרי משנתקדש בכלי א"א שילינו. שהרי יפסול בלינה. לכן קאמר דבודה שאור עדיף. ולר"י גם זה אינו מהמובחר. דמדמסתמא לא בדה השאור הזה ממדת העשרון רק מתמול שלשום. ולא מימים רבים. מדחושש שביני ביני יבא לידי תקלה בהנשאר מהעשרון שכבר הקדישו. אף שלא נתקדש עדיין בכלי. לכן עדיף טפי שיביא ביום ההקרבה שאור מביתו שנתחמץ יפה מימים רבים. ועל זה מקשה בש"ס [דנ"ג ב'] לר"י. דאפ"ה הו"ל לעשות כר"מ ואי משום שלא יתחמץ יפה. יניחנו להשאור שבדה תוך שאור ישן או במקום מחומם מאד כדי שיתחמץ יפה. ועי' רש"י ותוס' שם: