לחם שמים על משנה כריתות · פרק 5 · משנה 1

שהנפש יוצאה בו הא דמקשי תי"ט אפסק הר"מ בדם שחיטה כל זמן שיש בו אדמימות.

לא ק"מ. דלא אדר"ל בהקזה סמיך. אלא משום דמשמע ליה הא דתנן שהנפש יוצאה בו. לא קאי אלא אדם הקזה בלבד. ולא כמ"ש תו'. ולישנא הכי משמע ודאי. ויש לי להביא ראיה ג"כ. מהא (דריש מכלתין דד"ב) דמוקמינן ג' כריתות שבדם. חד לדם חולין. וחד לדם קדשים. וחד לדם כיסוי. ודווקא בדם קדשים מצינו שיש קפידא בדם שנפש יוצאה שמכפר. ככתוב כי הדם הוא בנפש יכפר. משא"כ דם שחיטת חולין. דאתרבי אפילו אינו דם הנפש. וכן דם כיסוי. לא בעינן דם הנפש. כמו ששנינו דם שעל הסכין חייב לכסות. ואתרבי לכרת. הא ודאי לא קפדינן אלא אמראה אדמימות דבעי ודאי. כדילפינן מנין לדם שהוא אדום כו'. אבל סתמא דגמרא דחולין כל מראה אדמימות כו'. אינו ענין לכאן. דהא מוקמינן ליה בצללתא דדמא. וא"נ כדס"ד דתלמודא מעיקרא. בנתערב במים איירי. בין הכי או הכי. דילמא בדם שהנפש יוצאה בו קמיירי.