עיקר תוספות יום טוב על משנה עדיות · פרק 6 · משנה 3

כלומר דאלו חסר העצם טהור, כדלקמן:

לפי שאין הפרש בין חלל חרב או החנוק או הנסקל וזולתם, הכל נקראים מת. אלא לכך נאמר בחלל חרב לומר אבר שהבדילתו כו'. הר"מ:

מטהרים. מלטמא באוהל. הר"א. אבל מהר"ם משמע, דמטהרים לגמרי. ועתוי"ט:

וזהו באבר מן המת. דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שתוא, טהור לגמרי, אע"פ שכל הבשר קיים מפני שבשר הפורש מן החי טתור. אבל אם חסר מבשרו, אם נשאר מהבשר כדי לעלות ארוכה, מטמא במגע ובמשא ובאוהל. ואם לאו, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. כ"מ. וכיון דבאבר המת איירינן, צ"ל דביש בבשר כזית, (דאלת"ה א"כ אין כאן טומאה כלל בבשר) והכי קאמר דמטמא משום בשר אף באוהל אע"פ שמשום אבר אינו מטמא אלא במגע ובמשא כל שיש בו כשעורה. ועתוי"ט:

טהור. דהא לא מרבינן מקרא אלא עצם אדם מה אדם כו'. כדפירש הר"ב. וטהור לגמרי קאמר כמ"ש לעיל. וכן מצינו בבהמה שאבר הפורש ממנה בחייה יש לו טומאת נבילה, ובשר הפורש ממנה בחייה טהור לגמרי:

בגמרא, הואיל ורוב גבהו בגדול. פירש"י, דזהו רוב הגובה באדם גדול שאינו ננס באברים, דשני שוקים וירך אחד הוי רוב גובה הגוף בלא הראש, דלגבי (מנין) [צ"ל בנין] המת לא חשיב ראשו, דבברייתא דאהלות קתני איזהו בנינו השוקים והירכים הגוף והשדרה. ועתוי"ט: