ובה"א כלו לגת. כתב התי"ט בשם הראב"ד, דהוי חומרא לב"ה, שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית, ע"כ. ולא נהירא דהא כי פליג במשניות דלעיל אב"ש, וקאמר דהוי שכחה והוי לעניים לחומרא חשבינן ליה, והוו תרי חומרי דסתרי אהדדי. ועוד דבירושלמי שהעתקתי בפ"ח משנה א' דכתובות, מפורש דכל שעדיין העניים לא זכו בו לא מקרי חומר לעניים מה שאין אנו מניחים אותם ליקח. ולכן ניחא בעיני לומר דמקרי הכא חומרא, משום דמטעם דמשוי ליה ממון גבוה שהוא חמור הוי כלו לגת כמ"ש הר"ב. וכה"ג מצינו במשנה ח' דתנן ב"ש מתירין הצרות לאחין וב"ה אוסרין, חלצו ב"ש פוסלין מן הכהונה וב"ה מכשירין. ודבר זה היא קולא לב"ה ואפילו הכי חשבינן ליה בהדי חומרי, משום דמכח חומר ואיסור האחים יצתה להיות עומדת בהיתרה הראשון לכהנים, ולא תהא נפסלת בחליצת האחים מכיון שכבר היא אסורה להם, וצ"ל דכי אתשילו דברים אלו בבית המדרש בענין המחמיר ב"ה אתשילו, ומשום הכי אפילו הקולות היוצאים מהם בשם חומרי ב"ה מקרו, כי החומרות נעשו עיקר והקולות טפלים להם, וכה"ג תירצו התוספות (קידושין ב. ד"ה ב"ש) וכתבו התי"ט במשנה ז', אבל מאי דאתשיל בבית המדרש בענין דב"ה מקל, אע"ג דנפיק מיניה חומרא בענין אחר לא קא חשיב ליה בהדי חומרי ב"ה, כמ"ש התי"ט בפ"ח דברכות משנה ד' והביא ראיה מהש"ס, וזה הוא מהאי טעמא דמאי דאתשיל הוי עיקר והיוצא ממנו הוי טפל לו.
והראיה שעיקר השאלה היתה על הצד המחמיר ב"ה דהיינו רישא דמתניתין, הוא מדסדרה רבי במס' פאה (פ"ז מ"ו) ברישא אע"ג דאין שם מקום כי אם לסיפא זו, ואם היתה השאלה על הסיפא ושממנה למדו הרישא איפכא הל"ל, כי מה שנשנה אגב ראוי להיות נשנה בסוף ולא ברישא, דהכי אמרינן בזבחים דף צ"א ע"ב אלא לאביי קשיא תנא רישא אטו סיפא בשלמא סיפא תני משום רישא אלא רישא משום סיפא מי תני אין אמרי במערבא תני רישא משום סיפא, ע"כ. הרי מבואר מכאן שבדוחק אנו אומרים תני רישא אטו סיפא, אבל בלי דוחק לעולם מסתבר איפכא דתני סיפא אטו רישא ולא להפך, ולכן מדרואין אנו ששנה התנא מאי דלא אצטריך ברישא, ש"מ שממנה יצא לו לתנא הסיפא השייכא לאותה מסכתא ומשום הכי הוצרך לשנותה ברישא, ואין לומר דסירכא דמעשר שני (פ"ה מ"ג) נקט ואזיל, דשם הרישא דווקא היא דשייכא לאותה מסכתא, דמסכת מעשר שני לכ"ע מאוחר הוא למס' פאה והמאוחר אמוקדם סמיך על הרוב ולא איפכא, אלא ודאי סידרא דפאה נעשה בכוונה מכוונת מהטעם שכתבתי, ובמעשר שני דקתני נמי האי סיפא דפאה אע"ג דאינו צריך לה כלל סירכא דמס' פאה נקט ואזיל, ושם אתי שפיר כי מה שנשנה אגב שנוי בסיפא:
והראיה שעיקר השאלה היתה על הצד המחמיר ב"ה דהיינו רישא דמתניתין, הוא מדסדרה רבי במס' פאה (פ"ז מ"ו) ברישא אע"ג דאין שם מקום כי אם לסיפא זו, ואם היתה השאלה על הסיפא ושממנה למדו הרישא איפכא הל"ל, כי מה שנשנה אגב ראוי להיות נשנה בסוף ולא ברישא, דהכי אמרינן בזבחים דף צ"א ע"ב אלא לאביי קשיא תנא רישא אטו סיפא בשלמא סיפא תני משום רישא אלא רישא משום סיפא מי תני אין אמרי במערבא תני רישא משום סיפא, ע"כ. הרי מבואר מכאן שבדוחק אנו אומרים תני רישא אטו סיפא, אבל בלי דוחק לעולם מסתבר איפכא דתני סיפא אטו רישא ולא להפך, ולכן מדרואין אנו ששנה התנא מאי דלא אצטריך ברישא, ש"מ שממנה יצא לו לתנא הסיפא השייכא לאותה מסכתא ומשום הכי הוצרך לשנותה ברישא, ואין לומר דסירכא דמעשר שני (פ"ה מ"ג) נקט ואזיל, דשם הרישא דווקא היא דשייכא לאותה מסכתא, דמסכת מעשר שני לכ"ע מאוחר הוא למס' פאה והמאוחר אמוקדם סמיך על הרוב ולא איפכא, אלא ודאי סידרא דפאה נעשה בכוונה מכוונת מהטעם שכתבתי, ובמעשר שני דקתני נמי האי סיפא דפאה אע"ג דאינו צריך לה כלל סירכא דמס' פאה נקט ואזיל, ושם אתי שפיר כי מה שנשנה אגב שנוי בסיפא: