תוספות יום טוב על משנה תמורה · פרק 2 · משנה 1

שקרבנות היחיד עושים תמורה. מפרש בגמרא בעיקר זביחה [הקדש ראשון. [רש"י] קתני. דהא תמורה דקרבן יחיד ואינה עושה תמורה. וולד דקרבן יחיד. ואינו עושה תמורה. ועוף נמי דקרבן יחיד. ואינה עושה תמורה [כדמתנינן לכולהו בפ"ק]. אלא נמי לאו [בר] זביחה הוא. דנמלק ולא נשחט:

קרבנות היחיד חייבים באחריותן. לשון הר"ב כלומר יש מאותן שקבוע להן זמן כו'. וכן לשון רש"י. וטעמייהו. דהא יש שקבוע להם זמן ואם עבר זמנן אין חייבים באחריותן. חביתי כ"ג. ופר יוה"כ. אלא יש בקרבנות היחיד קאמרינן. ולא כל קרבנות היחיד. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' הקרבנות. והיינו טעמא דר"מ לא מותיב הכא. ומ"ש הר"ב. אבל קרבנות צבור. שיש להם זמן. וכן לשון רש"י. ולאפוקי פר הבא על המצות. ושעירי עבודה זרה:

ובאחריות נסכיהם. כלומר היין והסלת. וכמ"ש במשנה ג' פ"ד דזבחים. והיינו דבסמוך מפרש הר"ב מנחות ונסכים. וכדכתב קרא דילפינן מיניה *)[ומנחתה ונסכיה].

אינן חייבים לא באחריותן וכו'. דת"ר דבר יום מלמד שכל היום כשר למוספים. ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן. גמ':

משקרב הזבח. פירש הר"ב אפילו מכאן ועד עשרה ימים. עמ"ש במשנה ג' פרק ד' דזבחים. ומ"ש הר"ב. ונסכיהם של צבור קרבים אפילו בלילה. עיין בספ"ב דמעילה:

שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה. עיין במשנה ד' פ"ז דפסחים:

אמר ר"מ והלא חביתי כ"ג ופר יוה"כ. ואין בהן אכילה. ולכך לא תנן להו בהדי חמשה דברים הבאים בטומאה. דתנן התם בפסחים. ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ. והרמב"ם כתב והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור. ואין חולק ע"ז. ע"כ. נראה מדבריו דת"ק נמי ס"ל הכי בחביתי כ"ג ופר יוה"כ. אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ. וא"כ בעיקרא דדינא. אין בין ר"מ לת"ק. ולא כלום. ולפיכך לא דק הר"ב. במ"ש הלכה כר"מ כיון דלענין הדין תרווייהו שוים. ומה שייך לפסוק הלכה לענין הטעם: