ברטנורא על משנה אהלות · פרק 18 · משנה 1

כיצד בוצרין בית הפרס. ויהיו הענבים שגדלו בו טהורים:

מזין על האדם ועל הכלים. בשלישי:

ושונין. בשביעי:

ומוציאין חוץ לבית הפרס. ואע״ג דהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והוא משמונה עשר דבר שגזרו ביום, הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל לטומאת בית הפרס דרבנן היא לא חשבינן לה הכשר. ומשום הכי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא, ואע״פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה, תו לא מיטמו ענבים בנגיעתם משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשר הכשר גמור:

ואחרים. שלא נכנסו בבית הפרס:

מקבלין. מן הבוצרים:

ומוליכין לגת. בכלים אחרים. אבל הבוצרים אין מוליכין אותם לגת, לפי שהגת מלא משקין ומתכשרי בהו הכשר גמור:

ואם נגעו אלו ואלו טמאים. המקבלים ומטמאין כל הענבים. שהאדם שנטמא בבית הפרס נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים:

בית שמאי אומרים אוחז את המגל. דסברי הבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס, ומשום הכי צריך שיאחז המגל שהוא בוצר בו בסיב של דקל דלא מקבל טומאה:

או בוצר בצור. והוא אבן חדה, דלאו כלי היא:

ונותן לתוך כפישה. כלי גדול שכובשים בו זיתים, דלאו בת קבולי טומאה הוא:

ומוליך לגת. אפילו הוא עצמו. דכיון דזהיר ואית ליה היכרא שמניח בכפישה לא נגע:

במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס. שהיו גפנים ואילנות נטועים בו קודם שנעשה בית הפרס. אבל הנוטע לכתחילה בבית הפרס, ימכר לשוק. דקנסינן ליה, מפני שלא היה לו ליטע בבית הפרס. ואין הלכה כר׳ יוסי: