עיקר תוספות יום טוב על משנה גיטין · פרק 3 · משנה 3

ובגמרא פליגי איכא מ"ד כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ואיכא מ"ד שלא שהה אדם שם עד שעת מציאת הגט:

להרא"ש פסול ואפילו לא הוחזקו שנים ששמותיהן שוים כל זמן שלא ראה שלא עבר אדם שם. ולהר"מ אפילו עבר, כשר, דהלכתא כמ"ד שלא שהה כו' אא"כ הוחזקו ג"כ דאז בעבר הוה תרתי לריעותא. ומובן ג"כ באין השיירות מצויות. ועתוי"ט:

פירשו התוספ' דהשליח נמי נאמן בסימן מובהק. אלא דבעדים אע"פ שראוהו כבר מהימנו, ושליח לא מהימן אלא שאמר כן קודם שראהו:

משמע שיודעים שלא חתמו אלא על אחד אבל אין מכירין מי הוא אותו יוסף בן שמעון, וכשהעדים אומרים כן והוא אומר שעל שלו חתמו, נאמן, דלא חשרינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה. אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סובר שהוא שלו, לפי שאינו יודע שיש יוסף בן שמעון אחר, או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אע"פ שאינו מכיר. תוספ':

וא"ת ונחוש לשאלה, וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילם לשום אדם. א"נ ביודע שבחפיסה אבדו, ומ"מ צריך שיהא מכיר החפיסה בטביעת עין:

בטביעת עינא. ובחפיסה ודלוסקמא נמי טביעת עין, כמו סימן. אלא דאיכא בין סימן לטביעת עין, דטביעת עין אין מועיל להכשירו אלא כשמצאו אותו בעצמו שאבד לו, ולא כשמצאוהו אחרים. ועתוי"ט:

או חולה. משא"כ גוסס דרוב גוססים למיתה. גמרא:

בחזקת כו'. מדאורייתא נפקא לן בחולין רף י', העמד דבר על חזקתו. רש"י:

בת ישראל. צריכא דאי אשמעינן גט משום דלא אפשר (למיחש למיתה, דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות). אבל תרומה דאפשר (להיות נזונות בחולין) אימא לא, צריכא. גמרא:

השולח. צריכא דאי אשמעינן תרומה זימנין דלא אפשר (שהיא עניה ותטול בגרנות). אבל חטאות מספיקא לא ליעול חולין לעזרה, צריכא. גמרא:

מקריבין. בגמרא מפרש דדוקא בקרבן נשים, א"נ חטאת העוף שא"צ סמיכה. דאי לאו הכי לכתחלה אין לעשות בלא סמיכה, דהא מעלין עליו כאלו לא כפר: