מלאכת שלמה על משנה בבא מציעא · פרק 6 · משנה 4

השוכר וכו' וכל כלי המחרישה לבעל הבקר ושני נעריו הולכין עם בהמותיו זה אוחז הדרבן לכוון את הפרה לתלמי' וזה הולך אחר המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל ומעתה אין לו לתבוע נזק זה אלא לבעל הקרקע והוא פטור הוא לפי שיותר הי' ראוי לישבר בהר מבקעה ולפיכך תנן בהדיא פטור דאילו היו הנערים שכירים למלאכה זו עכשיו לא ה"ל למיתני פטור סתמא שהרי יש לחייב דנקיט מאנא דהיינו הקנקן כדאיתא בגמרא ואע"פ ששכרו לחרוש בהר וחרש בבקעה מ"מ אי אפשר לשבירה זו בלא פשיעה נמקי יוסף ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל פטור רצונו לומר שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והי' תופש המחרישה ושברה הוא ישלם לבעל הפרה ע"כ. אבל תוס' והרא"ש ז"ל פי' דהיכא דְשַנִי שְנֵי הנערים פטורים דמיירי שהמשכיר שכר פועלים ללכת עם פרתו ולעשות מלאכת השוכר וא"ל הפועלים אילו חרשת בבקעה כאשר אמר המשכיר לא נשבר הקנקן ושמירת הקנקן שלא ישבר בבקעה קבלנו עלינו ולא בהר ומ"מ שכרם לא יפסידו מפני שעברו על דעת המשכיר וחרשו בהר ואם אין לו לשוכר לשלם אל יעכב המשכיר שכר הפועלים כי היו סבורים שלא יקפיד המשכיר ומאחר שמסרם ליד השוכר לעשות מלאכתו חושבים שכוונתו שכל מה שיצום השוכר עליהם לעשות ע"כ:

אם נשכר הקנקן חייב בעל הקרקע. לשון ספר הלבוש בח"מ סי' ש"ט ובמקום שאמרנו שהדין עם הנערים וכששברו בעת החרישה משלמין מהו דינם מי מהם משלם האוחז את הכלי בעת החרישה כשמעמיקו בארץ או שעוות אותו יותר מדאי בעת החרישה ואם היתה השדה מעלות מעלות שניהם חייבים המנהיג את הפרה במלמד והאוחז את הכלים שבמעט עוות בהנהגת הפרה אי עוות הכלי נוח להשבר ויצא ההיזק מבין שניהם הוי דבר המוטל בספק לכך שניהם משלמין ע"כ: