עיקר תוספות יום טוב על משנה מכות · פרק 3 · משנה 5

כדילפינן מדכתיב קרחה יתירה, דהוה מצי למכתב לא יקרחו בראשם. ועתוי"ט:

ודתנן במשנה ב' והאוכל חלב, טעמא משום דאוכל חייב כרת ותנינהו לחייבי כריתות מטעם שכתב הר"ב בריש פרקין:

אחורי אזנו אין שער כלום, וכך במצחו אין שער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע יש שער, ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו למדת אחורי אזניו ופדחתו זהו מקיף פאת הראש. לשון ר' יהודה ברבי נתן תלמיד רש"י ז"ל:

אחת. הכא לאו דוקא נקט שריטה אחת, אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשני שריטות, נקיט ליה נמי הכא. וכמדומה דלא גרסינן ליה. ריב"ן הנ"ל:

דמצי למכתב לנפש לא תשרטו. לישנא אחרינא מרבויא דוי"ו. ריב"ן. ומדרבינן מלנפש לחייב על כל נפש ונפש, נראה לי מדלא כתיב למת כדכתיב גבי קרחה, וכתיב לנפש. אף על גב דענינו לנפש המת, אלא משום הכי אפקיה בלשון נפש, לחייבו על כל נפש ונפש אפילו לא שרט על כולן אלא שריטה אחת:

שתים. דשתי פאות יש לו לראש, שהראש בשתי חתיכות, מקום שער חתיכה אחת, ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל"א (בל"א שלאף), ושם נקרא פאה, ששם סוף הראש מקום חבור הפרקים. ונמצא שיש לו שתי פאות, צדעה מכאן וצדעה מכאן, וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו. ואע"ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף, דזיל הכא האיכא פאה וזיל הכא פאה איכא. ריב"ן. ועתוי"ט:

כדי להסביר הענין יפה העתיק שתי לשונות, ושניהם לדבר אחד נתכוונו. הלשון הראשון עד הרי חמש, הוא מדברי הר"ן בשם רש"י ז"ל. והלשון דמלחי העליון עד וסוף הזקן, תוא מהר"מ. וסנטר פירש התשבי בל"א קי"ן:

אבל במספרים מותר, דלית בהו השחתה, שהרי ניבר שם השיער. הר"נ:

ובריש פרק י"ב דשבת פירש דמעצד. הוא קופיץ קטן. חהו לא יתכן לפרש בכאן. ועיין בפי"ג דכלים מ"ד כו'. והר"נ פירש, רהיטני הוא דוגמת המלקט. ועל שם שהוא רץ בגילותו וקל, נקרא כך. כדמתרגם וירץ ורהט:

חייב. דהני נמי עושין השחתה ודרך לגלח בהן ועביד בתו השחתה וגילוח. ות"ק ס"ל אע"ג דמשחיתים אין דרך לגלח בהן. גמרא: