עיקר תוספות יום טוב על משנה בבא מציעא · פרק 4 · משנה 2

כיצד. הוא פירושא דזהב ונחשת קונים לכסף. וכסף אינו קונה אותם. ומפרש משום שאלו פירות לגבי כסף. ובפירות עושין המשיכה. נ"י:

וגמר הדיוט מהקדש. רש"י. והנ"י כתב דלא גמר כו' והכא לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא. דבדין הוא שיהו קונות. כיון שרוב הקנינים נעשים בכסף. ועתוי"ט:

כלומר באונס דליכא לאשתלומי מבעל הדליקה. גמרא:

אבל במעות לא יוכל לומר נשרפו דלכל הפחות יהיה עליהן כשומר חנם ואין להם שמירה אלא בקרקע א"נ דאין טורח בהצלתן. תוספ':

ומש"ה הפקיעו חכמים קנין דאורייתא כדקתני רישא משך ולא נתן מעות קנה. ולא הצריכו מעות ומשיכה. דאי משיכה לבדו לא תקנה יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעליה. תוספ':

וטעמא דלוקח יכול ג"כ לחזור בו. דכ"ש כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל. שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי. רש"י. והר"ב תחלת התקנה נקט. ועתוי"ט:

שפרע. לפי שהש"י אינו מקבל הפרעון שאם חטאו לפניו מה פעלו לו לפיכך לא אמרו מי שנפרע כו' אלא שפרע. כלומר שפרע מהם חובו ולא לו:

וקשה מאי תיבת כל ונ"ל דה"ק כל נושא שיזדמן מן הראוי הוא מי שהכסף בידו כו' הלכך מוכר שהכסף בידו מצי הדר ביה. ב"י:

כל דבריו דברי תימה הם. ריש דבריו שכתב דזמנין בו' ומשמעות לישנא דר"ש דלעולם כל שהכסף כו'. ועוד קשה ולמה יוכל המוכר לחזור בו כיון דבטל טעמא דגזירה. וגם במ"ש ואין הלכה כו' אלא כו' יכול לחזור בין לוקח בין מוכר, קשה, אמאי, כיון דליכא טעמא דגזירה. ואפשר דת"ק לא ס"ל כוותיה דזמנין כו' אלא שניהם יכולין לחזור כו', ובגמרא מוכח דהכא לאו בעלייתו שכורה כו' אלא דר"ש ס"ל דהתקנה לא היתה אלא על המוכר אבל הלוקח א"י לחזור בו (דהיינו בתקנה זו) אבל בעלייה מושכרת כולי עלמא ס"ל דשניהם אינם יכולים לחזור בהם. ועתוי"ט: